לפני 12 שנים בדיוק, הפכתי לאמא.
זה מוזר קצת, כי מאז ומעולם נורא רציתי כבר להיות אמא.
זה הרגיש לי משהו כל כך טבעי עבורי, מתבקש אפילו. אני הרי אדם מטפל מטבעי. חומל, עוטף.
רציתי להיות אמא הרבה יותר מאשר כל דבר אחר.
יותר מלמצוא את אהבת חיי ובכלל, יותר.
הכל גם תיקתק כביכול, לפי הספר. אמנם היא נולדה חודש לפני הזמן, אבל שאר התפאורה הייתה פרפקט.
ואז הבנתי. כלומר לקח לי כמה חודשים, ואחר כך עוד שנים, אבל הבנתי.
אני לא כל כך טובה בזה. לפחות לא כפי שחשבתי שאהיה.
החלקים הנוקשים, הביקורתיות הבלתי פוסקת, חוסר הסבלנות...
כשהיא הייתה בת ארבעה חודשים אפילו אמא שלי הבחינה, "זה נראה שאת בכלל לא אוהבת אותה!". איזה משפט נוראי להגיד לאמא צעירה.
משפט שהייתה בו גם אמת,
כי אולי כן אהבתי, אבל שנאתי את מי שאני שם. את איך שאני.
שואלת את עצמי כמעט מדי יום, איזו דמות אני משמשת לה. על מה היא מסתכלת. מה היא לוקחת ממני.
לפעמים נדמה לי שהיא רואה דרכי. חושפת את כל החולשות שלי בן רגע.
אני רוצה לקוות שהיא לא תוותר עליי אף פעם. שהיא תמשיך לרצות אותי כמו שאני רוצה אותה- עם הכל ובעיקר עם כל מה שאין וגם יש.
היא לא מבינה שגם היא, בדרכה שומרת עליי. הרבה יותר ממה שנדמה לה. הרבה יותר ממה שהיא כנראה אי פעם תדע.