במדרגות בדרך לחניון הוא אמר לי שזה לא כזה פשוט לו והוא מתאפק. משתדל לא לגעת, אפילו לא להתחכך טיפונת, לשמור מרחק.
אמרתי לו שגם לי זה קשה ואולי אפילו יותר. "אין לי יכולת איפוק, אתה מכיר אותי".
המשכנו לרדת, קצת בשתיקה וקצת לא.
נכנסנו לאוטו.
משהו בשקט הזה, בשחור מסביב, באפלוליות הפיח בי אומץ.
"תיתן לי למצוץ לך?"
הוא הסתכל עליי במבט חצי מבוהל חצי מסופק. כאילו שהעובדה ששאלתי, היא העניין כולו.
לא משנה מה יקרה עכשיו או בכלל. משהו בו נרגע. הסתדר אפילו.
ראיתי שעומד לו. חזק אפילו. אולי זה המבט שנעצתי, אולי עמד לו כבר קודם.
זה הרגיש ארוך מדי, כל ההמתנה הזו. אם קודם היה שם אומץ ורצון, עכשיו רק חוסר הביטחון הפציע.
המבט שלי הלך והושפל. גם הלחיים. התחלתי לבעור.
הרגשתי שזה נעים לו ככה, ההתפתלות הזו שלי. השקט הזה שלו.
ואני? לא יודעת לדבר במילים כל כך. זה יוצא לי מעט מדי ומאוחר מדי. הידיים שלי מדברות טוב ממני.
ליטפתי לו את הירך והוא הזיז לי את היד.
פתח את המכנסיים שלו, ולא נתן לי להתקרב. המבט שלי לא הפריע לו. להפך.
"עכשיו את רק תלקקי קצת,. אני אחזיק לך את הראש. נראה לי שאת צריכה עזרה".
הוא צדק. הייתי צריכה.
הוא החזיק לי את השיער חזק מדי והיטה את השפתיים שלי לכיוון הזין. כמעט וליקקתי. הלשון לא הגיעה. הוא הרחיק וקירב והראש שלי כבר התחיל להסתחרר. הרגשתי כמו בובה מטומטמת שמשוועת ללקק ראש של זין. רק את הקצה שלו.
ולא נותנים לה.
בסוף הוא נתן. בקושי. רפרוף, נגיעה קטנטנה.
דחף את הראש שלי חזרה למקומו ויצא מהאוטו. רכס את המכנסיים ובא לכיוון שלי.
הוא הורה לי לפתוח את החלון. פתחתי.
הוא דחף את עצמו לתוכי. יותר נכון, את הלשון שלו לתוך הלשון שלי. את מה שרצה לומר לי, העביר בנשיקה.
גם אני ניסיתי לומר ולא הצלחתי.
הוא הלך.
גם אני הלכתי.
יש דברים שצריך לשחרר.
