לפעמים אני תוהה אם זה עניין של גיל.
אם ככל שהם מבוגרים ממני, הם מצליחים להבין אותי יותר. להכיל. לראות דרכי.
די ברור לי שזה איפשהו קשור וגם לא.
הצורך שלי להרגיש ילדה, גם כשחגגתי בדיוק 43 ואני מרגישה איך הזמן חומק ובורח לו.
הצורך להרגיש מוגנת, גם אם לרגע. עטופה אולי.
בסופו של דבר הרי , כמו שהוא אמר לי אתמול 'כולם משקרים. כל הזמן ולגבי כל דבר'.
שאלוהים יעזור לי עם כמות הפעמים ששמעתי משפט מהסוג הנ"ל.
שומעת ומנסה להבין מה כל כך מעצבן אותי בו. מה מקפיץ אותי בשניות.
ואולי התשובה טמונה בדיוק במשפט שנאמר, פשוט לא בתוכנו.
אולי זה שהוא נאמר לי, וכביכול האמת עכשיו אצלי, לא?
אז שם.
שם זה נעשה בלתי נסבל.
במה אני שונה מאחרות??
למה אני שואפת לאמת הזו? ולמה אני צריכה לקבל אותה בפרצוף??
ולמה נדמה, שכל השאר שמחות להתבוסס בשקרים סביבן, ואפילו פורחות תוך כדי.
השקר מגן. אין ספק.
את עומדת מהצד ומתבוננת בנפשות הפועלות. הן נראות לך בזויות לרגע. ולרגע אחר- נשגבות.
את רוצה להיות כמוהן. את מקנאה. בוערת.
ולא כי את רוצה לחיות בשקר.
את פשוט לא רוצה שיהיה לך אכפת.
