Conquistador

גוש של דפיקות במסווה נורמטיבי.

זה בגדול.

כל יום שואלת את עצמי אם אחזיק מעמד עד מחר (ויודעת שכן). אוהבת לסבול? אולי. לפעמים נדמה לי שכן. כי לא הגיוני שכזו חכמה תתנהג כל כך מטומטם, לא?

(ואז גם תצפה שיקרה פה משהו טוב).

מכורה לכל מה שרע, במנות קטנות. כאילו כדי להישאר בתלם.

מרגישה בלתי מובנת כמעט מאה אחוז מהזמן. במקביל, מרגישה שמבינה אחרים טוב מדי. מהר מדי.

השאיפה שלי היא להיות סתומה. חבל שזה בלתי אפשרי. הייתי כל כך רוצה. לא להבין, לא לחשוב, לא לדעת.

תוך כדי, חיה את החיים שנמצאים כאן ועכשיו, כי צריך. וכי לפעמים יש רגעים שנראה בהם שהכל יהיה בסדר, אז שווה להישאר.

אומרים שהתקווה היא הדבר האחרון ש'מת'. היא כמעט נשארת אחרינו.

כמעט.