לא, זו לא באמת אהבה.
יותר כמו שני אנשים שמנסים להשלים צורך. זה לא משלב צרחות, אבל יש שם לא מעט אנחות וגם 'הנחות', כמו- "אני חי כאילו כל רגע זו הדקה האחרונה שלי, ולכן כדאי שאעשה *בדיוק* מה שאני רוצה בכל רגע נתון, בעיקר כשהיא ממילא לא יודעת שאת כאן", או , "ממילא את שאהבה נפשי - איבדתי (או יותר נכון הוא בחר לאבד אותי) והכל 'חרא' אז מה זה משנה אם אתן לעצמי לעשות (שוב) את הדבר הלא נכון ולהפצע תוך כדי (נפשית!! תרגיעו)"
כי כולנו חיים בסוג של סרט שבו אנחנו מספרים לעצמנו שטויות ולפעמים גם מתעקשים להאמין להן.
ואני תמיד תוהה מה מוזר יותר- המשפטים שמבחינה לוגית מאבדים את הערך שלהם תוך כדי שנאמרים (הם הלוא ארוכים), או ההתעקשות לדבוק בהם.
ואני מנסה לא לדבוק. בכלל, משהו בי כנראה לא מדבק. הם מתעקשים לראות בי תחנת מעבר, או אולי "נקודת עצירה להתרעננות" (זה חשוב. זוכרים את הפרסומות האלה מפעם? על זה שכמעט נרדם על ההגה ואז רואה מרחוק את 'דור אלון' או סתם בורקס ענקי ובקבוק מים זרוקים על הרצפה?. אז כזה. מפנק אפילו. לא סתם בורקס, אלא כזה עם פינוקים בפנים. מושקע.
אז הרגע הזה, שאת מבינה תוך כדי, שהכלב שלו אצלה, והכל פתאום נהיה נורא גשמי ואפס רומנטי, ונדמה לך שזה לא מזיז לך, או שזה לא צריך להזיז לך, או שהחיים הרבה יותר מורכבים ממה שנגלה לך באותו הרגע,
אבל את חכמה מדי. או חמה מדי. או יודעת טוב מדי שמה שדקר לרגע יכול להפוך אחר כך לעוד פצע פעור ושורף.
וכבר יש לך. את אוספת כאלה. את סטוקרית של כאלה, זה בא אצלך בקבלנות. בסטוק. אבל גם זו כבר הגזמה פראית. כי את פראית. או רוצה להיות. או פוחדת להפסיק.
מכירים את הכאב המפלח, הצורב, בנסיון לעשות קקי יום אחרי אנאלי אכזרי במיוחד?
אז יש כזה, רק בנפשי. חתיכת צריבה שפשוט עוברת דרך צינורות אחרים
היא לא מאפשרת לנשום,
אבל החרא יוצא. באחריות.
****
מכירים את הכאב המפלח, הצורב, בנסיון לעשות קקי, יום אחרי אנאלי אכזרי במיוחד?
אז יש כזה, רק בנפשי. וואחד צריבה שפשוט עוברת דרך צינורות אחרים.
היא לא מאפשרת לנשום.
אבל החרא יוצא. באחריות.
(זה לא סתם כתוב פעמיים. תזכורת לעצמי. פשוט.)
