יש סיפור כזה, כמו אלה שאני לרוב שונאת (אין מעצבן יותר מסיפורים עם מוסר השכל בצידם), שדווקא קצת מדבר אליי. אולי אפילו הרבה. ברור, זה תלוי ביום שבו אני חושבת עליו.
בכל מקרה, הסיפור הולך ככה בערך- ה"מספר" מתאר איך השרברב שלו יצא ממנו אחרי עבודה מאומצת וגילה פנצ'ר באוטו. אחרי שהחליף את הגלגל, גילה שהאוטו בכלל לא מניע. מפה לשם, ה"מספר" לוקח אותו טרמפ ונכנס לקפה. רגע לפני שהם נכנסים לבית של השרברב, האחרון עובר ליד עץ בסמוך לבית. הוא נוגע בו ואז הם נכנסים.
בבית, השרברב מבסוט, שמח, מחבק את אשתו והילדים וכל זה.
המספר לא מתאפק ושואל את השרברב מה הקטע עם העץ.
השרברב מספר שזה 'עץ הצרות שלו', עליו הוא תולה כל ערב את הצרות שלו', ונכנס הביתה "נקי".
מה שיותר מגניב (בעיני, כן?) זה שביום למחרת, הוא לא שוכח לקחת חזרה את הצרות (כי כידוע, הן לא נעלמות), אבל הוא תמיד מגלה שביום למחרת הן קצת יותר קטנות.
עד כאן- הסיפור.
אז עזבו שנייה את הפשטנות, שזה דבר שתמיד מטריף אותי בסיפורים מהסוג הזה, כי אני מיד חושבת על כל המורכבות שאיכשהו תמיד ממודרת, אבל נניח ונתעלם מזה רגע, יש פה לגמרי עניין.
מה העניין?
כמה אתה באמת יכול להיות "נוכח". כי נקי זו מילה קצת מכובסת לטעמי. היא גם מרגישה לי קצת צבועה, כי תכלס, מי באמת יכול להיות "נקי" בחיים האלה??. אם אתה עצבן על אשתך, או שהילדים שלך נודניקים (רק היום כמובן), אז אין כאן באמת סיכוי לניקיון של מעבר לדקה הראשונה בבית. אתה לא יכול לעשות "דליט" והופס, -הכל- התאפס.
אבל, העניין של הנוכחות.
זה מטריד אותי, כי אין לי את היכולת הזו. אף פעם לא הייתה לי.
יודעת שזה משהו רווח של המאה ה-21 ו- fomo וכל החרא הזה, אבל זה לא מעודד אותי שאני "כמו כולם", או באותה סירה, או שרוטה באופן דומה.
לא רוצה.
בעיקר כי לפעמים. זה נדיר אמנם, אבל לפעמים אני כן מצליחה.
לרוב זה כולל מצב של ריגוש מסוים. חייב להיות שם משהו שקצת יעורר אותי מעבר לרגיל. אולי מתח מיני, אולי פוטנציאל לגמירה (אפילו), או סתם למתיחת גבולות, אבל כשזה קורה- אני נוכחת.
אני לא מצפה מעצמי להיות במאה אחוז נוכחות. זה מוגזם לגמרי. אני עדיין אשים לב כל הזמן מה מצב הצבירה של הבטן שלי (חזרתי לפילאטיס מכשירים, סתמו), אני עדיין אנסה ללקט כל שבריר אינפורמציה שמובע בפנים שלו. עדיין אנסה להיות להטוטנות, קצת כמו בקרקס כדי לצאת "הכי טובה" או סתם זו שעושה לו טוב, אבל לפחות אני אהיה שם.
אני לא ארצה להיות במקום אחר.
יותר מזה. אני לא ארצה לברוח.
הכי נדיר? כשאני שם ולא אכפת לי.
לא איך אני נראית, לא אם הזין שלו יצא עם קצת חרא בקצה, לא אם יצאו לי קולות בלתי מוזיקליים מהתחת, ובעיקר לא אם יצאו לי שטויות מהפה והמוח.
זה כמעט אף פעם לא קורה. בטח לא ככה.
אז כשאני מתקרבת לזה, זה לגמרי אושר קטן גדול.
בעיקר הוכחה "שאפשר".
ששמתי הכל בצד. העפתי ממני. ובאתי נקייה. נקייה על אמת.
אולי כשאני אבין שזה בכלל לא תלוי בהם המקלחת הזו, אלא רק בי, אז משהו שם ישתנה.
יהיו לי יותר רגעים של אחרי התלייה על העץ.
כי בסוף בסוף,
זה או זה, או לתלות את עצמי.
