אף פעם לא הייתי טובה בזה.
מליון סיבות.
זוכרת איך בכיתה ו הייתה את החברה "הכי טובה" שתכלס נדבקה לי לנשמה ולא הרפתה. אז נתתי לה. להידבק.
אחר כך היו עוד כמה כאלה כמוה.
בכיתה ח הייתי נפגשת עם החתיך של השכבה וחבר שלו. הם היו "מופרעים" עאלק. הייתי די חנונית אני חושבת, אבל משהו שם עבד כנראה. או שפשוט עבדתי על זה חזק.
על להיות מה שהם רצו שאהיה.
דרכם, הרגשתי ערך. ערך מטומטם (בדיעבד), אבל עדיין, ערך.
היינו מתחרמנים בכל מיני מקומות בעיר, וגם אצלו בבית. אמא שלו אף פעם לא הייתה ולא היה אבא בסיפור.
"לא" בכלל לא היה אופציה.
אחר כך למדתי, קצת.
למדתי להתרחק כשאני לא רוצה, אבל אף פעם לא אמרתי לא. תמיד השארתי פתח, כי מי יודע.
גם כשלא רציתי, בוודאות, לא אמרתי לא.
אז מצצתי לו, ולשני נתתי לדחוף לי אצבעות, ואם הם חתרו למגע, פשוט הייתי שם. זה הרבה יותר קל, כשלא צריך לדבר.
דיברנו כמה חודשים. לא חששתי ממנו. סומכת על עצמי, אם כי אולי זה עדיין אדיוטי.
אבל סמכתי.
הוא רצה, אני לא. הוא שוב רצה ורציתי לשמח אותו. אולי גם את עצמי. אז אמרתי שכן, שיבוא.
אבל כיסוי עיניים, מחכה לו ערומה במיטה ודאגתי גם לשתות לפני. שיהיה מגניב.
הוא הגיע כמו ש'קבענו'. הכל היה מונח ומאורגן וגם הוא כנראה.
נכנס לחדר והתחיל לחטט בי.
מהרגע הראשון זה לא עבד לי. פשוט לא.
הכל התערבב לי. הרצון והחוסר. הרגש שאין, וזה שיש למי שיש.
זה הפריע. פשוט לא רציתי.
אז חיכיתי קצת. אולי ה'לא' יהפוך לכן. אולי.
אחרי עשר שניות זה כבר היה חזק ממני.
הורדתי את הכיסוי והזזתי לו את הידיים.
בשבילי זה המון. סוג של פריצת דרך.
אח''כ הרגשתי כמובן רע עם עצמי. הוא בא במיוחד, וזה.
כוסאומו.
אם אין לך "לא", גם אף פעם לא יהיה לך כן. כנות. כנות עם עצמי לעצמי.
