בהתחלה לא חשבתי שהיה בו משהו שונה. ההבנה הגיעה בדיליי.
אולי כי הייתי קצת מסטולה, אפופה. אולי בגלל מה שקרה שם שעות בודדות קודם. הכל הגיוני.
ועדיין. באותו רגע לא הבנתי.
התרגשתי שאתה מנשק אותי ככה, אחרי שאמרת באוטו שאתה בכלל לא יודע אם אתה מסוגל, אחרי מה שהיה. אולי קיוויתי שהזיון הזה ישכיח את מה שקרה, או לפחות את התחושות הקשות שעלו שם. שיהיה זיון מרפא.
הסתערת עליי. הכל היה כאילו רגיל. אפילו התאווה שלך נראתה אורדינרית, אבל משהו שם היה אחר.
*****
אני יודעת שאני שלך. אפילו בתקופות ש"לא הייתי", הייתי.
זה חתום וסגור וכתוב (איפשהו) כבר יותר מדי זמן.
וזה ברור. לי. לשנינו.
אבל אתמול, כשאמרת לי את המילים הללו, ראיתי את הפחד שלך. את הצורך שלך. אולי אפילו את ההשלמה עם הנזקקות הזו. שלך, שלי.
לא סתם ליקקתי אחר כך כל טיפת זרע שנותרה על הרצפה. פתחת את האור הגדול, שלא אפספס אף טיפה.
מה הרגשת באותו הרגע? חזרה לך תחושת הביטחון? הבעלות?
יש דבר כזה בכלל, "בעלות"?
אני חושבת שכן, לפרקים. שזו בעיקר הצהרת כוונות.
אתה מבין את החוזק שלה, רק בשנייה שהיא מתמוססת. כמו שקרה אתמול. לפני.
ואז, אם הייתה שם אי פעם שאלה, היא נענתה.
הזיון הזה לא החזיר לך את הבעלות.
היא מעולם לא נלקחה ממך.