עושה פיפי ומסתכלת על הסימנים. מנסה להיזכר מי מהם נשך אותי. אולי צבט בכלל?
לא מצליחה להיזכר. מעורפל לי. לא מתחבר לי לתמונה רציפה בכלל.
ולא שתיתי המון, או אולי נדמה לי שלא. כבר לא בטוחה.
זוכרת שהייתי מאושרת. מוארת אפילו. במקום הכי גבוה שיכולה להיות בו.
ברגע שהוא לצדי, אני מרגישה שאפשר הכל. הלב במקום והכל אפשרי. שלם. אין מספיק מילים שמתחילות לתאר את התחושה.
זה נשמע קלישאתי נורא, זה ברור לי, אבל זה באמת כאילו החזירו לי חתיכה חסרה.
המקום שלו מעולם לא נלקח, ועדיין, כשהוא לא היה שם, זה נכח. כמו צל כזה שמעיב על הכל, גם אם מנסים להדחיק ולשכוח.
---------------------------------------
אני לא חושבת שהקדשתי לזה ממש מחשבה. אם יקרה "משהו". איפשהו לקחתי בחשבון שיש מצב שכן, אבל זה תמיד שם. הצורך לקבל הכרה, אישור, תמיד מוביל את הדרך. תמיד מנתב. כמו שאמרתי, זה צורך. ולצורך, חיים משל עצמו.
אני לא חושבת שאני עושה משהו מיוחד מדי כדי שה יקרה, אבל כנראה שזו כבר פרקטיקה מוכרת.
להיות נחמדה, לחייך, לצחקק. ללגום עוד שלוק מהיין ולנוע לעתים בחוסר נוחות על הספה.
זה לא מכוון. זה פשוט קורה מעצמו.
-------------------------------------
אני לא חושבת שמאד הופתעתי כשהוא נישק אותי. הופתעתי אולי כי כלל התגובות שלי לקו באיטיות. ההבנה, ההכרה שמשהו מתרחש הגיעה למוח באופן פחות חד, איטי יותר. אבל כנראה שידעתי בתוכי שזה יקרה.
נתתי לעצמי להיסחף. להתמסר.
חיכיתי להרגיש את הידיים שלו מטיילות עליי גם. אחרי הכל, הוא הלב שלי, לא?. הוא הסיבה וטעם. הוא.
ולא ידעתי אם אני מרגישה.
חיפשתי אותו בתחושות, כאילו יש לו מעין יכולת על להרגיש אותי והוא ידע.
אבל אין לו. אין לאף אחד.
לאט לאט נעלמתי. שמעתי מילים, היו גם מבטים כשהצלחתי לפקוח עיניים, אבל שקעתי. או אולי בכלל עפתי.
כנראה הנוכחות שלו התמזגה לי לתוך עצמי, כאילו הוא איתי. איתי, גם אם לא נוגע, גם אם הולך ונעלם.
--------------------------------------
שמחה כל כך שהוא עצר את הכל.
נתן את הטון.
אסף אותי אליו או בעצם התעטף בי.
אנחנו אחד וכל השאר- קולות רקע. קולות שצריך מדי פעם להקשיב להם, כדי להבין.
