לכאורה, אם אין ציפיות, אין אכזבות נכון? אז זהו. אין באמת דבר כזה.
להגיד את זה, זה למעשה פאסיב אגרסיב למתחילים, לכאלה שאפילו לא מנסים לשכנע את עצמם מרוב שיודעים שזה חסר טעם.
ציפיות הן משהו בלתי ניתן לשליטה. הן מגיחות מעצם זה שאנחנו יצורי אנוש שזקוקים לקשר. זקוקים לאהבה ורוצים ש"יספרו אותנו".
כן, אנחנו רוצים להרגיש חשובים ושיש לנו מקום. לא סתם מקום, מקום של כבוד.עד לאן נגיע עם זה? מה קובע אם יש לי מקום?, אם הציפייה הוגשמה?
ובכן, זו שאלת השאלות. מכמה סיבות, אגב.ראשית, יש עניין כזה עם ציפיות שהן כמו אוכל, או בעצם כמו תיאבון. כלומר, עם הציפייה- מגיעה עוד אחת, ואז עוד.
כן, אין להן גבולות לציפיות.
נותנים להן יד, ו...ברור.
את בטוחה שאם הדברים הללו יקרו- זה יסב לך אושר. ואז הם קורים. ונכון, את אפילו מאושרת לאיזה זמן,
אבל מה הלאה? לאן מתקדמים מכאן?
ומה קורה כשהכל נורא טוב? נתחיל לצפות לרע? למשהו שיכרסם ויהרוס?.
שונאת את הקלישאות האלה, של הפחד להיות מאושרים וכל זה. לא בגלל שזה כן או לא נכון (כי אני באמת לא בטוחה),
אלא בגלל שזה מגיע עם מחיר. ואם יש לזה מחיר, אזיי בוודאות האושר לא שלם, או מושלם, או נקי לחלוטין.
לא שאושר זה משהו סטטי. הוא ממילא נמתח ואז נדחק, מתעתע ואוסף אליו, כפי שציינתי קודם- ציפיות...
ועדיין, יש בו איזו נקודת אחיזה מסוימת. הוא מייצג שאיפה. כזו שאף אחד לא באמת יודע לכמת (כי אי אפשר),
וכי כמו כל דבר אחר- זה עניין סובייקטיבי.
וזה גם קצת מרגיז אותי כל הסובייקטיביות הזו. הקושי הזה להשוות.
"כמה אתה אוהב אותי"? - מה זה בכלל אומר? לנסות להגביר ולהגביר כדי לשמר את הריגוש הזה?
כל פעם תאהב אותי קצת יותר- תמצא איזו מילה יותר חזקה שתביע את הרגש שלך והתקדמנו? זו השאיפה?
ולמה זה כל כך מפחיד להישאר ככה? פשוט לאהוב ולהבין שזה עצום כפי שזה. שזה טוב מספיק. שאי אפשר יותר.
או שאפשר, אבל עייפנו כבר מלהוכיח.
