אמרתי לו שיבוא ויקשור אותי לעץ.
יש חורשה ממש צמודה למקום העבודה שלי.
אין פער גדול מזה. היא כל כך סמוכה שאפשר כמעט להריח את ריח המשרדים כשעומדים בתוך קליפות אקליפטוסים ומנסים שלא ייכנסו לתוך הסנדלים.
בשביל להגיע לחורשה צריך לצאת מהבניין וללכת קצת. ממש קצת.
בתקופה מסוימת הפכתי אותה לזירת זיונים. זירה של זרע. חלק נותר לי בפה וחלק נמרח בין העצים. נדבק לשרף ונשכח שם.
לפעמים זה היה באמצע יום עבודה. לפעמים אחרי.
הולכת, חוזרת.
כמעט זונה מקצועית.
מנסה להבין איך זה מרגיש לי לכתוב את זה, ולמה אני לא נגעלת.
אולי מפחדת שתראה אותי כמו שלא ראית. תבין את עומק הפצע.
אולי צריכה שתדע מה נמצא שם. מה אני צריכה.
איך ברגע הכל מתהפך.
הוא מגיע, מנסה לקשור אותי לעץ ולא מצליח. אין לנו זמן. אתה צריך לחזור לבית המשפט, ואני? אני צריכה.
במקום לקשור אתה מחליט לזיין לי את הגרון. אתה לא מודיע לי את זה, אבל הסטירה פוגעת לי בלחי, והמבט שלך מפוקס לי בפה. אני פותחת אותו.
בהתחלה זה מרגיש מכני, אבל החום מבחוץ ומבפנים מתחיל לבעבע ואני יודעת שאין לי הרבה זמן. הכל עובר בזמנים. זמן התמסרות.
אני מאתגרת את עצמי ועוצמת עיניים. הכל מתערפל. הוא אומר לי דברים ואני בעיקר מרגישה שהגרון שלי נמתח וכואב. מנסה להתייצב על הברכיים וכואב לי. אני אוהבת ושונאת את התחושה הזו. הברכיים מתחככות באדמה, בעלים היבשים ואני מרגישה את הדמעות זולגות ממני.
אני יודעת שאני ממש לא יפה עכשיו. אני מריחה אותו קרוב אליי ומנסה לרגע לדמיין אותנו במקום אחר. לא מצליחה. נחנקת. מריירת.
מפסיקה להרגיש את השפתיים. הוא ממשיך לדבר אליי. אני כבר לא שם. אני גוף. אני גוף שממתין. למשהו.
הוא גומר עמוק בתוך הגרון שלי. אני כבר חבולה. אולי כואב לי, אולי לא. הידיים שלו מחזיקות לי את הראש. השיער שלי מזיע. הוא מלטף אותו. אני מנקה טיפה של זרע שזלגה לה.
אני נעמדת. זורקת ממני שיירי אדמה. פרועה. דוחפת חולצה למכנסיים. מתיישרת.
הוא נותן לי חיבוק ואנחנו נפרדים.
-----רק רציתי שיקשור אותי לעץ.
