בשנה שהשיר הזה יצא הוא קיבל את תואר הכבוד של "השיר הגרוע של השנה" ע"י עורכי גל"צ דאז.
על הלחן אפשר להתווכח, אבל המילים פה הן הדבר.
"הכנסי כבר לאוטו וניסע
בואי נצא מהסרט הזה הכנסי כבר לאוטו
תפסיקי לבכות נדבר בדרך
אני לא מכיר מילה או משפט שסוגרים ענין
הרבה מלים צריך הרבה משפטים
יותר מהדמעות האלה"
בדסמ במיטבו.
הוא חושב שהסרט הוא שלה, ועדיין, מנכס אותו לשניהם. משדל או קובע עובדה?
יותר במובן של פקודות ברורות. תפסיקי לבכות - נדבר בדרך.
הוא יודע. רואה לתוך נפשה. מחליט וחותר לביצוע.
תמיד חייבים שאחד מהשניים יניע לפעולה. יקדם, יוביל.
שולט מיטיב.
הוא לא מתעלם מהבכי שלה. מבין שהוא כאן בכדי להישאר (מי מהם?),
אבל מפקס אותו בזמן ומקום אפשריים (והכרחיים).
זה הדיל.
רוצה? היכנסי. לא רוצה? היכנסי בכל מקרה. כבר נדבר על זה.
"עומדת בגשם בוכה גאה בלי קול
מה את כל כך צודקת
מה את כל כך באמת חושבת שאת
הצדק היחידי עלי אדמות עלי אדמות
הנה תסתכלי גם עלי רגע"
זה ממשיך.
מבחינתו, היא כבר באוטו. הגיע הזמן לשוחח. ממילא אין חומות אמיתיות שדמעות לא יצליחו למוסס. אז בשביל מה? בשביל מה לבכות?.
ובכלל, מי היא חושבת שהיא? אחת שצודקת?. זה משנה בכלל?
אולי.
אפשר לכמת את הצדק לכדי סעיפים בודדים. לפרוט אותם. טיפין טיפין לזקק משם תובנות
של "איך צריך" ו"מה חשוב". ואז, נרגיש לרגע טוב עם עצמנו. צודקים.
יותר נכון- צודקים ביחד. כי להיות צודקים ביחד זה כבר כח אחר. כח על. מי יוכל עלינו?...
אלו דברים שהיא עדיין לא מבינה. גם הוא לא, אבל זה לא מפריע לו. הוא שם כדי להתוות דרך.
וגם היא שם. שותקת. בוכה. צודקת. שוב בוכה.
תכף הוא יסביר לה שככה זה- ריטואל. היא וודאי תבין.
"הכנסי כבר לאוטו וניסע
נדבר בדרך אמרתי שאני מצטער
אמרתי שלא אחזור על זה
נכון שאמרתי את זה מליון פעם
ועוד אומר את זה מליון פעם"
הוא מצטער. הוא גם אמר לה מליון פעמים את מה שאמר, ובעיקר יודע- שעוד יאמר.
היא שווה? עצם האמירה?
כן, לכולם יש דעה לגבי מה יותר "נחשב"- מילים או מעשים. כאילו שיש פה איזו וודאות שאפשר להסתמך עליה. איזו דרך לדעת.
אנחנו מחרטטים. כולנו. חלק מחרטטים יותר וחלק פחות.
חלקנו גם מאמינים לעצמנו. זה הכי נורא. מצד שני, זה גם טוב- שקרים נשמעים אמינים יותר כשמאמינים בהם. זה ידוע.
ואז נסיעה. היד שלו מחליקה אל הירך שלה. מלטפת, אולי צובטת אפילו. הוא יודע שהיא תפסיק מתישהו לבכות.
המלוח יתערבב עם המילים שלו. בשקט. ברעש המנוע.
הוא ירצה לדבר על זה, אבל לא באמת. גם היא לא.
רק לנסוע. עוד קצת. להרגיש איך הגוף משתחרר או נרגע, איך השקט היחסי חוזר.
- היכנסי כבר לאוטו וניסע
סתמי כבר, טוב?
- טוב.
