אחד הדברים שהתגאיתי בהם, או שמחתי עליהם היה שלא התגרשתי עבור מישהו.
אמנם היה לגמרי מישהו שדרכו (או דרכנו) הבנתי בוודאות שהכל שם כבר כבה ומת, אבל לא הייתה איתו ממילא אופציה לעתיד כלשהו. ובכל מקרה, ההחלטה הסופית להתגרש קרתה כשבכלל כבר לא היינו בקשר.
חשבתי שזה ממש מעולה שאני לא מתגרשת כי מישהו מחכה לי שם בחוץ. מחזיק לי את היד. יעבור איתי הכל.
התגאיתי בעצמי ובעובדה שאני בוחרת לא להיות שם יותר- כדי פשוט - לא להיות שם יותר. לא כדי להיות עם מישהו אחר.
חשבתי שזה בוודאות מבטיח שאני עושה את הדבר הנכון ולא מתוך איזו התאהבות וסחרור כלשהו.
ובכן, בולשיט.
ולמה?
כי למדתי להבין עם הזמן, שגם מי שעוזב מתוך 'התאהבות מטורפת של אמצע החיים' כנראה שהכל שם גווע כבר ממילא.
לא מתאהבים סתם. לא "נקלעים" לזה. לא. זה לא דבר שנוחת עליך פאסיבית.
אם הראש והלב פתוחים להתאהב, כנראה שיש לזה סיבה.
ואם הבנתי איך אני יכולה לאהוב ומה זה עושה לי, אז גם אם לא אחווה את זה יותר לעולם, מעדיפה לא להיות במקום בו הנר כבה מזמן.
לכן, אין בי טיפת חרטה.
אהבה זה דבר מורכב. יש המון סוגים של אהבה וחלקם שונים מאיך שאני תופסת את הכח הזה.
אבל זו המילה- כח.
וברגע שהכח דעך והתפוגג לו, כבר לא הבנתי בשביל מה להילחם עוד.
פשוט לא נותר בי עוד כח.
