רציתי לכתוב על החגים, אבל מהר מאד הבנתי שהם לא העניין. זה עמוק יותר. באיזשהו אופן גם (אולי) אפשר לקשור את זה לבדסמ. הבדסמ שלי כמובן, שהוא וודאי אחר כי בעצם אצל כולם זה אף פעם לא זהה.
המשפחתיות שלי תמיד הרגישה לי שונה.
אמא דתל"שית שאף פעם לא באמת השלימה עם הבחירות (שלה!) ותמיד נראה היה שזה בעל כורחה. ההורים שלי לא טרחו להסתיר מאתנו את חילוקי הדעות ביניהם (ביטוי חביב לצעקות של אבא שלי והקטנה של אמא שלי בפנינו).
וככה גדלתי.
לא היו טיולים בשבת. המקסימום היה ללכת לבני הדודים (הדתיים) ולשהות אצלם כמה שעות. אף פעם לא באמת התערבבנו שם.
בכל פעם שהיה אירוע כלשהו אבא שלי עשה טובה שהוא מגיע, אמא שלי הבהירה לו (כמובן בפנינו) כמה שהוא 'הורס' הכל וכמה שבגללו היא מנותקת מהמשפחה. עדיין, הלכנו.
לימים, השבט שלהם גדל. דתיים, נו. משלוש בנות הונפקו שם 15 נכדים, חתנים שגם להם משפחות ענפות- והאירועים בהתאם.
לחלקם עוד הלכנו. איכשהו. הם תמיד עשו חגים במלונות, כי הם כבר היו מליון אנשים, ואבא שלי אף פעם לא הסכים להצטרף למסעות הללו. אז היינו מצטרפים לאיזו ארוחה, או בכלל לא, והנתק גדל.
ראיתי את הכאב של אמא שלי אבל לאט לאט הזדהיתי יותר עם אבא שלי. היינו אאוטסיידרים. אלה שאומרים להם זמן ומקום ואף פעם לא באמת מתייעצים איתם או שואלים מה מתאים להם. בצדק מן הסתם. ועדיין.
פיתחתי אנטי.
אמא שלי המשיכה להביט בהם בקנאה, לראות איך הם מאוחדים, גדלים, אוהבים. ואנחנו לא חלק.
כשבגרתי והקמתי משפחה משלי, לא הצלחתי להרגיש שם חיבור. זה פשוט לא נדבק.
לא גידלו אותי להיות חלק. לא גידלו אותי עם טיולים בשבת (או בכלל).
כשיש ילדים עם צרכים מיוחדים, זה קשה אפילו יותר. את מתרגלת שגם החברים מתרחקים (הילד "קשה", מפריע. מי צריך את זה?) וגם למשפחה קשה. אז נמנעים.
למדתי לחיות עם זה. איכשהו. להרגיש תמיד לבד.
והיום ההורים מבוגרים. ויש בי את החמלה הזו כלפי אמא שלי שרוצה כנראה בערוב ימיה לחוות סוג של נחת. סוג של ביחד.
אבל היא רוצה יש מאין. היא רוצה את מה שלא טרחה לייצר. היא רוצה את זה ממני.
ואין לי את היכולת לתת לה, למרות שאני כאילו, קצת רוצה. קצת רוצה שהיא תרגיש נעים. שיהיה לה טוב.
אבל מה עם הטוב שלי?
איך אפשר להיות תמיד בעמדה המרצה? מתי זה מפסיק?
או יותר נכון- מתי זה מפסיק לערב כל כך הרבה רגשות?. מתי אתה משלים עם מה שנותר, מה שקיים ובעיקר- עם מה שלא?
