חצי יום לפני הזוועות, שכבתי כרגיל על ספת הפסיכולוגית שלי (אנליזה, אז שוכבים) ואמרתי לה שכשאני הולכת ברחוב כל מה שבא לי זה להוציא רובה ולירות בכולם.
אני חושבת שגם כשאמרתי לה את זה היא לא באמת הבינה כמה תסכול, כעס וחוסר אונים זוקקו לתוך האמירה הזו.
אני חושבת שחזרתי על זה כמה פעמים, מחזקת ומתכוונת לכל מילה, מטופשת ככל שהיא, מתוך רצון להצהיר כוונה. להצהיר הרגשה
כמו בכל פעם שאני כבר אומרת משהו שבכל זאת קצת קשה לי, גם הפעם זה קרה בשנייה האחרונה, רגע לפני ש"צריך לעצור" (שונאת שהיא אומרת את זה ולפעמים מנסה במכוון להתרומם לישיבה- כדי להיות אני זו שסוגרת את האירוע), וכרגיל, היא אמרה ש"עוד נמשיך לדבר על זה", והרגשתי מאד מטומטמת עם עצמי. מבוישת בעיקר.
***
כשהדברים התחילו להתבהר, חשבתי על זה מיד. מה זה אומר?? באמת התכוונתי? ככה דמיינתי?,
כמובן שלא. ועדיין, זה המשיך להציק לי.
כל כך הרבה זמן ייחלתי לצאת מהתחת שלי עצמי. להפסיק לרגע להתבוסס בים הרחמים העצמיים המאד לא סקסיים שסיגלתי, להתחיל להאמין בכל השיט האופטימי (לכאורה) שכן קיים בסביבה, ובכלל- להתחיל להיות קצת מישהי כנראה אחרת.
אז לא לזה התפללתי. כמובן שלא.
ובתוך כל זה- יום העבודה הראשון בעבודה החדשה שלי היה בשמיני באוקטובר.
מגוחך קצת.
אלפי החרדות שהיו לי, חוסר השינה, המוח שהתעוות לחלוטין- כל הללו נעלמו. בעצם, הכל נעלם. קפא. מציאות חדשה נכחה שם. מישהי אחרת, זו שאולי רציתי, התייצבה. זו שמתפעלת חירום. זו שנשאבת למה שצריך.
***
מתחילה לחזור לעצמי. הצלחתי אפילו לאונן השבוע. אי אפשר לאונן תוך רגשות אשמה. לא עובד לי. חיכיתי שהאשמה קצת תתפוגג.
עדיין מחכה.