אני יודעת שאני צריכה לשתות. וגם ג'וינט. הערבוב הזה בד"כ לא בא לי טוב, אבל הפעם - נו, על מי אני עובדת... הפעם כבר איננה פעם וגם אני כבר פולטת שקרים אל תוך עצמי.
אז מה?
להרגיש זה לא חטא, גם אם במסווה של חומרים כאלה ואחרים. להרגיש מה?. טוב, רע? חרמנית?
זה משנה?
בדרך לפגישה אני שומעת שיר שאני אוהבת. אני מזיעה. אני בלחץ.
אני בכלל לא רוצה שמישהו ירצה.
הכל קרה במקרה. אני רי סיימתי. סגרתי את הפינה (לא בקטע טוב), פשוט הבנתי: זה כבר לא יהיה לעולם הפנטזיה שדמיינתי. הבית, ילדים, מזדקנים ביחד אצלו או אצלי - פשוט לא יהיה. הנחתי לזה. כמובן, אחרי שנשברתי. אחרי שהתפוצצתי שלא בפניו. אחרי שקיבלתי עליי את גזר הדין.
הוא פשוט לא יכול.
ואני?
לא צריכים להיות גאונים כדי להבין שויתרתי. ויתרתי על התמודדות עם המציאות הזאת. המציאות שהיא קצת קקה סה"כ. היא לא מאד חיננית (בעיקר בבקרים) והיא לא תמיד מספקת (ולא במובן של רטיבות) והיא בעיקר- לא מה שדמיינתי בראשי.
כלכך קל לדמיין ולהיסחף שם. תוכלו סופסוף להיות ביחד. לאהוב את עצמכם לדעת, ממש כמו שרצית(ם).
אבל אי אפשר.
כמה גדלה האהבה שלך אליו כשזה בלתי אפשרי? במאות אחוזים? אלפים?
כמה את כמהה ונגמרת? כמה נראה לךבאותם רגעים, שאין אהבה כזו עוד בעולם כולו. שאת והוא...
אז הגעתי אליו וחניתי. יש לו אופנוע. לרגע הרגשתי שוב בת 20, רוכבת על אופנוע מאחור, מרגישה את קצות הירכיים שלו ושלי. ממששת בד ג'ינס עבה וקשוח. כן, גם לאופנוע יש את האפיל שלו.
וחושבת. המוח רץ. הוא קצת ככה, והוא לא מאד ככה
וכשהוא מחייך אז הוא בכלל קצת אחרת פתאום.
ובעיקר- מה עושים?.
הוא רוכן לנשק אותי. ואז שוב. יש לו טעם טעים אני קולטת, לפחות זה, הרי רמת הציפיות הולכת ופוחתת.
ואז מערבבת. מסבכת? או מיישרת.
ויש התנפלות שכזאת, ספק חומרים, ספק החיים עצמם - 2 אנשים בבר.
והכל פתאום נראה לי עלוב. עצוב אפילו במסווה של תשוקה ברגע.
רוצה פתאום את מה שאין. תמיד רוצה את מה שאין.
האין מסדר לי במוח את מה שאני צריכה. הוא לא מאיים, הוא לא מפתיע - הוא פשוט אין. ואיננו.
