זה כנראה יתחיל בחיבוק. הראש שלי ישקע בתוכך ואתה תלטף לי את השיער. אני אריח אותך כאילו זו הפעם הראשונה והלב שלי שוב יתמלא.
אולי בעצם זה יתחיל בנשיקה. לא נצליח להתאפק. אין על הנשיקות שלנו ולא יהיו (כן, תמיד תספר לי שוב על ההיא שאמרה שאתה לא יודע להתנשק. זה תמיד ישעשע אותי). אתה כמובן תדאג להביט לי בעיניים בזמן שאני אעשה הכל כדי לברוח מהן. אולי לא. אולי הפעם אני לא אברח.
אחר כך בתנועה חדה, אתה תעיף אותי על הספה, או אולי על הרצפה. תלוי כמה תהיה מסוגל לשלוט בעצמך. תרים לי את השמלה ותגשש לעבר התחתונים. תקרע אותן ממני. הן הרי לא אמורות להיות שם.
הזין שלך יפלס את הדרך לתוכי כמו מגנט אבוד שמצא סופסוף מענה.
תעצור לרגע. תגיד לי שאתה אוהב אותי כל כך.
אולי תרד לך אפילו איזו דמעה. מבוכת אהבה נקרא לזה, אם כי אין ממש מבוכה בינינו. כלומר יש, אבל כזו מרגשת. כזו שרוצה לחדור כל הגנה שצצה לרגע.
הרבה פעמים היה לי מביך איתך, עד שהבנתי שאתה אוהב את מי שאני. גם זו המפגרת קצת, שעושה שטויות. זו שלפעמים נדמה ששיקול הדעת שלה ממנה והלאה... זו שאתה רוצה לפעמים קצת לחנך ואולי בעיקר ללמד. להסביר.
זה היופי. נדמה לי.
שאפשר ללמוד ואפשר גם ללמד. והכל מתהפך והכל מסתנכרן איכשהו. תמיד.
אבל היינו בזיון. בזיון הזה שאין דרך שיצליח להכיל את כל הרגש שרוצה להתפוצץ שם. זיון של אהבה שרוצה להיות גם חייתי וגם אכזר.
אולי נסגור את הפינה עם כמה הצלפות חזקות. כאלה שאני מסוגלת לקחת רק כשהן מגיעות ממך. כאלה שחונקות בכי והמון המון כאב.
אבל מה זה כבר כאב בינינו??
אפשר לכתוב עליו ספרים. לפחות כמה ספרי שירה אם אחד מאתנו ירצה לפצוח בכתיבה תמה.
כי הכאב הזה, עד כמה שהוא בלתי נסבל- הוא חד וקיים. כן. הוא גם חי וקיים, אין ספק, אבל גם לכאב הזה- אין תיאור שיספיק. אין מילה שתאפשר להבין.
אז תהיה בתוכי ותתחיל לזיין אותי ממש חזק. תפתח אותי לכל כיוון, אתה הרי אוהב להרגיש את כולי בכל מיני זוויות. בעיקר זו, שמאפשרת לך להביט בי מקרוב. התנוחה הזו, שקשה לי במיוחד. חשופה כל כך.
הקצב יגבר ואיתו המבט שלך של לפני גמירה.
הפעם, לא תחשוב יותר מדי. שום דבר לא יעניין כי יש אותנו.
כי יש את הזיון הזה עכשיו כפול מליון. כפול כל רגע שרק תרצה, כפול כל מבט שלך שמבקש אותי.
כפול חיים שלמים.
