שאני צריכה משהו.
שאני מבקשת. שאני באמת מרשה לעצמי להתרסק (גם אם לשעה שעתיים בלבד).
לא צריך להיות גאון כדי להבין.
הזדקקות היא חולשה. לא כזו שאני בכוונה נמנעת ממנה אלא כזו ששמורה (מבחינתי) לפרטנר. לבנזוג. למי שכביכול "חייב" לסבול אותי :).
מחברות, אני לא מבקשת דבר. הן גם לא יהודיות הרבה, אלא אם ממש יתעקשו ואני אועיל לפרט.
הסיפורים שלי שווים מספיק לטעמי כדי שייקלטו בחצי אוזן.
הם מנומקים ומנוסחים בצורה מצחיקה וחפה מחשיבות עצמית בכדי שייתקלו בחוסר תגובה, או כמעט חוסר תגובה.
אז למדתי לשתוק. זה קל לי יותר. למען האמת, גם אין לי ממש צורך לשתף. הוצאתי את הפונקציה הזו מהסיסטם long time ago.
אבל יש דבר אחד. אחד מוציא אותי מטיפוס, מהיכולת לנשום סדיר, מהיכולת להיאטם.
ואז אני יורה לכל הכיוונים (טוב, לא לכל, כבר אין כ"כ "לכל", אבל למי שעוד אפשר).
ואז אני חשופה לגמרי. כי אני צריכה. כי אני נואשת. כי לא הייתי חושבת בכיוון בכלל אם זה לא היה חזק ממני.
אז להתקשר אליי שבועיים אחרי?...
לא נראה לי.
להגיד שאת מתגעגעת ומתי ניפגש?
המממ, פחות.
אני לא עושה מבחנים.
לעתים הם נקרים על הדרך בלי שתכננתי או רציתי.
לעתים צריך לנשום עמוק עמוק ולתכנן מסלול מחדש.
זה לא רע בכלל. נשבעת.