בשום שלב לא חשבתי שזה מוזר. מביך. אחר.
איכשהו איתם זה "זרם" לי. למרות שאני שונאת את המילה. באותו ערב היא התאימה לחלוטין.
באמת התרגשתי.
זה אמנם כאמור זרם מהרגע הראשון, מההתחלה, ועדיין, יש מורכבויות.
אני והוא. בכל זאת, יש לנו טיפה הסטוריה. יש כמה נושאים שלא דוברו. יש תהיות שלא ייפתחו כנראה לעולם.
והיא.
יפה, אבל זה לא הסיפור שלה, זה משהו אחר.
היא כמעט מוארת. יש בה (או לה) שמחת חיים שגם כשאני הכי מתאמצת- לעולם לא תהיה לי. תום נעורים כזה, משולב בחיוך חצי ביישני.
היא שווה. והיא יודעת את זה.
למעשה, כל הערב נסב סביבה.
הופתעתי או יותר נכון הפתעתי את עצמי. הרי הייתה רשימה של כללים או איסורים או "גבולות", כי מה?? לאבד את היתרון שיש לי?, לחלוק?, אני?.
כן. לגמרי.
חלוקה שווה. ממש משמורת משותפת הייתה שם.
קצת שתינו, קצת וויד, קצת 'אמת או חובה' דבילי.
הייתי הראשונה שהתפשטה.
הרגשתי לגמרי בנוח ולא בגלל שיש לי גוף מהמם (אין לי) אלא פשוט כי הרגשתי אהובה.
אולי זה הוויד, אולי.
רציתי להיות פאסיבית. רציתי שהוא יעבור בין שתינו כאילו היינו חור בית שימוש עבורו,
אבל אי אפשר היה.
הרגשתי אותה. רציתי לשמור עליה. על שניהם. על מה שיש להם.
מצצתי את הכוס שלה והרגשתי אותה מתפוצצת לי בפה. כמה אצבעות בזווית הנכונה ושטף מיצי הכוס התפרץ בבת אחת.
זה קורה תוך כדי שהוא עמוק בתחת שלה, ממקם אותה בישיבה עמוקה עליו וממשיך לדפוק.
הכוס שלה בוער לי בידיים ומדי פעם אני מלקקת לו את הביצים ומלטפת לו את הירכיים. עדין. נהנית להתבונן בהם, לראות אותה נאדמת, משולהבת.
אני כמעט מרגישה בתפקיד.
תפקיד שלא מאד ברור לי, אני נותנת לעצמי להתעצב בו, לחפש.
בזמן שהוא מזיין אותי אני מתמסרת רק לו.
היא מלטפת, נוגעת, מוצצת פטמה. היא לגמרי שם, אבל אני איתו.
צריכה את הזין שלו תוחם לי בעלות. שייכות. גם אני עכשיו חלק ממנו- מהם.
וזה קשה, כי תמיד מגיעות המחשבות. תמיד.
אולי יום אחרי, אולי שבוע.
וזה מורכב וגם פשוט, כמו כל דבר בעצם.
פחדתי, ואז כבר לא.
כשעושים, מפסיקים לפחד. את זה כבר מזמן הבנתי.
