הוא אוהב הפרשות. בוודאי לא נבהל מזה.
ואני אוהבת כשלא נבהלים. מכלום. אבל גם לא להיבהל מהפרשות זה מופלא, בעיקר כי אותי זה טיפה מבהיל.
מרגישה את הלשון שלו חופרת בי עמוק, מדי פעם הוא מגניב מבטים כדי לוודא שאני שם, יש לי נטייה לברוח עם המבט למחוזות אחרים.
אני איתו לגמרי בזמן שהוא דוחף פנימה כמה אצבעות וטוען שאני פתוחה לגמרי ומוכנה לגמרי.
אני לא בטוחה בכלל. עם פיסט אני נוטה להסתבך. זה תמיד מתחיל ממש טוב ואיכשהו נהיה לי אינטנסיבי עד בכי.
אנחנו בשלב הטוב וזה מפחיד אותי כי הוא לא מפחד בכלל. הוא קול. כאילו הוא אחד שעושה פיסט בקבלנות. הוא לא.
אנחנו מתקדמים ואני מתחילה לברוח. העיניים שלי נעצמות ואני שוקעת.
היד שלו כמעט בתוכי והפה שלו מנשק אותי.
"את לא בורחת לי. תישארי ותפתחי עיניים עכשיו" הוא מצווה.
אני פותחת והוא מנשק. כמו משחק כזה.
"אני לא אנשק אותך אם תעצמי שוב עיניים".
ממזר.
הוא יודע שאני אוהבת את הנשיקות שלו ויודע ששונאת לפתוח עיניים.
אני מנסה.
היד לו בפנים.
הפנים שלי מזדעקות בכאב ללא קול. אני אף פעם לא מוציאה קול בפיסט.
רק פותחת עיניים ממש חזק.
הוא מבין ובא לנשק.
אין יותר הפרשות. הכל אטום. בינתיים :)