הרבה זמן לא כתבתי באמת. אולי כטובעמעט אף פעם.
תמיד הכל מאד מדוד, מכוון, חושף טפח ומסתיר את הרוב הגדול הנסתר. בגלל סיבות. המון סיבות.
לפעמים זה מתיש להיות כל כך מנותקת. לא באמת להגיד מה אני מרגישה ואיך עוברים עליי החיים האלה, מנגד, אולי זה לא מאד חשוב או הכרחי.
אחרי הכל, אני אחת מעוד מליון. פשוט כותבת על זה.
רגשות האשמה הקשים הובילו אותי לחופשה די ארוכה עם הילדים. תוהה עד כמה זה יחזיק, כלומר מתי יחלו לבעבע האשמה והרחמים all over again.
זו תכונה לא פשוטה סביב העניין הזה של הצורך לרצות את כולם. כאמור, זה מתיש בריבוע או הרבה יותר, ולעתים אני כבר לא בטוחה אם עצמי נמצא שם בתווך בכלל.
כי אם "עצמי" חייבת להישג אהבה מכולם, ומשיגה- ועדיין מתוסכלת- אזיי משהו שם פחות נכון, או פחות עובד, או מדי מושכל.
בחלקים הפחות מושכלים אני נהנית לחשוב עליו פותח לי את הרגליים ומבקע אותי. אבל זה לא קרה כבר שנתיים (כמעט). והלב שלי הלך לאיבוד מזמן. אין לו כותרת, התחלה או סוף ואין שום אלכוהול שמדגדג אותו.
אז לפעמים אני שוקעת בעוד פנטזיה הכרחית. אל מול הים, או הבריכה (אני לא בנאדם של חול) אל מול חיים שהם לא שלי בעצם, והכל קורה שם. לטוב ולרע.
משחררת את הלב לאיזה עשר דקות של שקט. של שלווה.
ואז טובעת.
