לפעמים, כשאני חווה רגע כלשהו או סיטואציה שלמה שאני מרגישה בה אפס מאופס, חסרת חשיבות וחסרת ערך, אני מנסה לגייס מנגנון של שהייה מחוץ לעצמי.
לפעמים זה גם עובד לי.
אני כאילו מצליחה לרגע לשכנע את עצמי שזו שנמצאת שם היא בכלל מישהי אחרת, זרה, סתם אישה ושכל מה שהיא מרגישה (שזה באמת נורא ומכאיב) זו *היא* מרגישה. אותה אישה זרה.
החלק הקשה הוא זה שבו אני נזכרת או יוצאת מהבועה הזו פתאום וקולטת שזו לגמרי אני.
זו אני שנעלבתי נורא,
זו אני שמרגישה כל כך לבד,
זו אני שהיא אולי פתטית כמו כולם, אבל ציפתה מעצמה שלא להיות.
ההכרה הזו, האכזבה הזאת מעצמי היא אולי החלק הכי בלתי נסבל עבורי.
זה די קל להגיד על אחרים שהם חארות, זייני שכל, שקרנים וטפשים. זה שם הכל "אצלם". מסיר ממני אחריות.
ובא לי להסיר אחריות. כל כך בא לי לשים הכל עליו ולכעוס.
אבל אני לא מספיק טפשה לצערי.
אני יודעת ששום דבר לא מתקיים בלי שנתתי לו להתקיים.
שום כח לא יפעל עליי אם אני אסרב לו.
יש לי חלק בזה. אולי אפילו חלק ניכר.
לפעמים, כשאני מאד מתוסכלת אני אומרת לתגב"ש משפט שאמא שלי תמיד הייתה אומרת לי: "במו ידיך אתה הורס לעצמך".
אולי אצלו זה יעבוד טוב יותר והוא יבין מוקדם שהכל בידיים שלו.
אני כנראה, מתקשה להבין. עדיין.
