היום ניסיתי להסביר למישהו איך זה מרגיש להיות עם הפרעת קשב קשה (כן, כן, מאובחנת). איך שרדתי מבחנים באוניברסיטה רק כי לקחתי ריטלין (לא ממליצה. זה עושה דאון מטורף אח"כ) ואיך זה מייצר חשיבה אסוציאטיבית שרק היא עצמה יכולה להוציא מהדעת, ומחשבות בלתי פוסקות 24/7 על מה ואיך וכמה כשתוך כדי הן מטפסות אחת על השנייה, כאילו מישהו באמת מנסה לכוון אותן החוצה מהמוח שלי, אבל פשוט לא מצליח.
אבל תכלס, מה שמציק לי יותר מהכל, וגם איכשהו נתפס לי כלא הגיוני לאור כל הנ"ל, זו תחושת הריקנות.
הרי על פניו, איך אפשר להרגיש את הריק כשכל הזמן המוח דופק ללא הפסקה?
יש את הרגעים המעטים שאני מתחננת לריק. מתחננת לא להיות בעוד משהו.
זה קורה כשאני איתו.
לא משנה אם ספונה בזרועותיו או חבוטה על הספה. אם זה בזמן שהוא חודר אליי כמו שאני אוהבת או כשהוא נותן לי סטירה (חזקה, אבל אף פעם לא במקסימום. הוא לא מצליח להכאיב לי עד הסוף), ואז אני רוצה להיות רק שם. ריקה מכל דבר אחר. שיכורה רק מהריח שלו או מהטעם שלו או נחנקת מהזין שלו.
אני משוועת לריק הזה וזה לא עובד לי.
לא מצליחה לנתק מחשבות על איך אני נראית ואיך אני נשמעת ולמה זזתי ככה או אחרת. תוך כדי אני גם חושבת על זה שזה לא פייר כי ברור לי (או שלא) שאצלו זה לא ככה. שעל הזין שלו. שהוא כל כך שלם עם עצמו ומיטיב עם עצמו ששום דבר לא יכול לגרום לו להרגיש לרגע לא בנוח.
הוא מרוכז בזיון, בלא לגמור, הכי הרבה אולי הוא מתוסכל שאין פה סיכוי בכלל להגמיר אותי (הוא כבר ויתר).
ואני אוהבת אותו כל כך שהכל כבר מתערבב לי ושום דבר לא חשוב לי מלבד לענג אותו.
נשלטת? אולי. נשלטת פח בעיקר.
אבל מתמסרת עד הסוף אם יודעים לנתב אותי לשם.
אני לא חושבת שהוא יודע.
אולי הוא לא אוהב אותי מספיק. אולי משהו בי מעייף אותו. ואולי משהו במה שיצרנו הביא אותנו לנקודה מסוימת של ריקון.
ואולי, כל הזרע וכל השתן שרוקן לתוכי הם תמצית האהבה כולה. כי באותם רגעים באמת הצלחתי להיות רק שם.
מתאמצת לשתות וללקק ממנו כל טיפת זרע, טובעת בזרם החם של השתן שלו ומקווה שהוא לא יפסיק להשתין לעולם. כאילו את החומר הזה, המוחשיות הזאת - צריכה להחזיק בה בכח כדי שלא תיעלם.
הרגע הזה, הריק שהוא בעצם הכי מלא שיש, מרגש אותי כל כך.
מרגש אותי ואפילו מביך אותי לספר לו כמה שזה מרגש בשבילי. פוחדת שזה ייראה לו טפשי.
ריק שהוא בעצם עולם ומלואו.
ואז?
מגיע ריק מסוג אחר. הריק שאני שונאת.
הריקנות.
