זה לא שמעכשיו יוקדש פה פוסט לכל שיר שאני אוהבת (בינינו, זה נדוש, ורבים פה עושים את זה טוב ממני), אבל לפעמים כדי לנקות משהו (ולא לפסח) צריך להודות בו, או לו במקרה הזה, ובעיקר להודיע עליו בקול.
אני מתחממת מהר.
העלבון מציף אותי בשניות, גם אם לוקח לי רגע להבין את זה, והכעס על הדבר עצמו מתחרה מיידית בכעס על עצמי ש'נפלתי' (שוב) למקום שציפה, שביקש לעצמו, שסמך.
אני לוקחת אחריות על הציפיות שלי. נדיר שאתקשר אותן. נדיר עוד יותר שאודה שנפגעתי.
הסיפור שלי, שחוזר על עצמו בלופ אינסופי בנוי משלל תאוריות שיצקתי לתוכן משמעויות שונות ולמדתי לשחזר בדרך שתתאים לנרטיב הכולל.
אף אחד לא באמת יצליח להבין אותי // אני לא ראויה להיות מובנת // הבדידות שלי לעולם לא תופר // הוא לא רואה אותי כמו שאני חושבת שמגיע לי // לא באמת מגיע לי // אני לא שווה כלום (כמעט) // ברור שתמיד ארגיש לבד בעולם // אף אחד לא באמת יכול להבין אותי...
וחוזר חלילה.
והוא מצליח לנטרל את הכעס הזה. את הכאב.
זה נורא יפה בעיני, כי הוא עושה את זה למרות שהוא לא באמת מבין עד הסוף. אולי מבין חלקית, אולי אפילו מתקומם ובצדק כי לא באמת הסברתי.
אבל הוא אוהב אותי בשביל לראות את התמונה הגדולה יותר. והוא יודע מאיפה זה מגיע.
הוא אוהב אותי גם אם לא תמיד מבין אותי.
ניטרול של תקווה שהוא בית.
והקליפ מזעזע. תתעלמו. רק תקשיבו למילים.
אולי תבינו גם אתם :)