הסיפור שלי עם אלוהים מת מזמן, גיל 18 בערך.
ככה זה, כשאת גדלה עם אמא דתל"שית שאף פעם לא באמת השלימה עם העזיבה שלה את הדת, את מקבלת אותה במנות קצובות.
את מי?
את האמונה.
את יונקת את זה שיש אלוהים, פשוט כי ככה. יש וזהו. את לא שואלת שאלות וגם אף אחד לא מציע לך תשובות.
יש לך אבא כופר, שמוכן לספוג את "השטויות" של אשתו. בשר וחלב, כלים מיוחדים לפסח, בית כנסת בימים מיוחדים, ואמא אחת שחסר לה הכח הזה שכנראה היה לה, פעם.
אז היא מגדלת את הילדה שלה לחשוב שרק בדת יש ערכים. שכל מה שלא טוב אצלה הוא כי היא לא גדלה כמוה. שהבורות שיש בה מגיעים משם. מהחוסר הזה.
וכל פעם היא מכניסה את זה ככה, בקטנות. "תסתכלי על בנות הדודות שלך. שם שבת זו שבת. שם נותנים כבוד להורים". וכשאת לא באה איתה להתפלל בכיפור היא אומרת שאת ממש כמו אבא שלך, גויה גמורה.
ואת נעלבת.
ואת ילדה.
אז את שואלת אותה שוב ושוב, למה זאת אשמתך, הרי היא בחרה ללכת. היא בחרה לגדל אותך כך ולא אחרת.
אבל אין לה תשובות באמת. היא רק מביטה בך במבט של ייאוש ושל זעם. זעם כבוש שכבר מזמן שכחה איך מביעים אותו בדרך אחרת.
באיזשהו שלב את מפסיקה לשאול. זה סתם עצוב וממילא הכל כבר ברור לך.
השכר והעונש? ידועים.
כשדברים לא מסתדרים לי, כשלא טוב, אני אומרת לעצמי תמיד שמגיע לי.
"נולדת עם רגשות אשמה" כך אומרת לי הפסיכולוגית, אבל היא לא מבינה שלא נולדים ככה. פשוט גדלים ככה, וכל דבר שקורה מעצים את התחושה ומקבע אותה.
את צריכה להצטיין בלימודים ולהתחתן עם הבחור היפה והחכם שגם יודע לנגן ואמא שלך תתענג על הצלילים הללו שבוקעים מהפסנתר בכל פעם שתבואו אליהם הביתה.
את צריכה להיות אמא שיושבת עם הילדים על השיעורים ודואגת שהם ידעו להתנהג כמו שצריך, גם אם הצרכים המיוחדים שלהם לא מתיישבים במשבצת.
אבל הכי קשה?
את צריכה גם להיראות מאושרת. זה הכי חשוב.
כששואלים אותך מה שלומך, את צריכה לחייך ולומר שהכל טוב, אבל באמת. שלא יזלוג לך איזה חוסר סיפוק או התלבטות מיותרת.
אין התלבטויות פה. את בתפקיד.
אז את בתפקיד. כל החיים את מתפקדת בתפקיד הזה. את כבר מיומנת וכמעט לא רואים עלייך.
ואז את פוגשת אותו. את זה שיודע איך להוציא אותך מהתפקיד הזה. איך לרגעים לשלוף אותך מהקרקע הנשמטת ולקחת אותך אליו.
ואת מאושרת. את על ענן. הכח שלו משכר אותך והדרך שבה הוא נוגע בך מטלטלת.
כבר לא אכפת לך מכלום ואת שוב הילדה הקטנה שיודעת לשאול שאלות. ויש לך המון כאלה. את רוצה לדעת מה הוא אוהב, ואיך ולומדת בעפ את תנועות הגוף שלו ואת ההליכה ששמורה רק לו.
אבל גם הוא בתפקיד.
לא תמיד אתם מצליחים לתקשר במילים. זה קשה. המחסומים ענקיים ואני לא באמת מסוגלת לתת לו לראות את השקיפות שבי, כי מה יישאר לי?
יום קשה ולילה קשה עוד יותר.
אולי ביום מן הימים, האמונה עוד תחזור. אולי.
