כשאת גדלה בבית של קצין משטרה (לפחות בבית שהיה לי) את פרנואידית מהרגע שאת זוכרת את עצמך.
כולם חשודים (כולל עצמך). לכולם כוונות רעות. לנצל אותך, לפגוע בך וכמובן הנורא מכל- לאנוס אותך.
אז גדלתי בידיעה שכל גבר פוטנציאלי הוא אנס, בוודאי אם הוא הולך לתומו ברחוב.
זו הייתה תקופה של 'בשידור חוקר' עם ההיא שנאנסה ע"י ההוא בסובארו הלבנה שנת 85. בטוחה שיש פה כמה שיצלצל להם מוכר.
בכל אופן, ככה גדלתי. בפחד מהצל של עצמי, בייחוד בזמן הליכה ברחוב.
הייתי בת 15, ילדה - נערה שלא הולכת לבד אף פעם. טוב, כמעט אף פעם. כשזה כבר היה קורה הייתי עם דפיקות לב כל הדרך. מואצות.
יום קודם חזרנו מאיזה אירוע והרשו לי ללכת לבית ספר למחרת יותר מאוחר. שמחתי.
אני זוכרת בדיוק מה לבשתי. היה יום קריר יחסית.
חולצה לבנה ארוכה, מחממת ומעליה חולצה משובצת כזאת בוורוד וסגול. איך אהבתי אותה עד אז.
זו הייתה הליכה ארוכה יחסית לבית הספר, בשעה שהרחובות ריקים. כמעט עשר בבוקר ברחובות צדדיים.
הלכתי מהר, לחוצה, מפוחדת. כמו תמיד.
יחד עם זאת הרגשתי גם נורא יפה באותו יום. השיער הבלונדיני שלי בהק והסומק הטבעי של בוקר קריר עשה את שלו. הייתי מרוצה מעצמי.
היה לו טרנזיט לבן והוא עצר לידי בפתאומיות. זה היה כשכבר הגעתי לרחוב ראשי והלחץ ירד מעט.
"תגידי ילדה, איפה בית ספר יבנה?".
הוא לא המציא. באמת יש בית ספר כזה ואפילו לא מאד רחוק.
האינסטינקטים שלי הזדקרו. רק לא להראות שאני מפחדת!! מי הוא בכלל?
אז נשארתי רחוקה (ממש כמו בימי הקורונה) וצעקתי לו משהו שנראה היה לי שיסגור את הסיפור. "תמשיך ישר ותשאל שם, אני לא יודעת".
בשלב הזה כבר לא ממש נשמתי. הדופק שלי הגיע למחוזות אחרים, הסומק הציף מרוב לחץ והרגליים כמעט והחלו לרוץ.
חציתי את הכביש וניסיתי להירגע. 'מה כבר קרה בסך הכל?, למה את נלחצת מכל שטות?'.
הוא עשה פרסה, כי פתאום הוא שוב עצר לידי, והפעם מושב הנהג, כלומר הוא בעצמו ניצב מולי ללא מרווחי הקורונה.
לא הספקתי להבין כלום. הכל קרה בשניות.
הוא יצא מהאוטו ונשם עליי. ביד אחת תפס אותי בצוואר וביד השנייה פתח את הדלת האחורית של הטרנזיט.
שמתי לב שהמכנסיים שלו היו מופשלים קצת.
הוא דחף אותי כאילו אני איזו בובה, לתוך המושב האחורי וניסה להישכב עליי תוך כדי שהיד ירדה מהצוואר ועברה לג'ינס שלבשתי. הוא ניסה להשחיל את היד שלו לתוך התחתונים שלי.
הכל קרה כל כך מהר כבר אמרתי?,
בעטתי בו. לא יצא לי שום קול מהפה, אבל הרגליים שלי הובילו את עצמן. גם הידיים הצטרפו. השתוללתי. הגוף של צרח כאילו מנסה לחפות על הקול שלא איפשר.
אני לא יודעת להגיד מה עזר בסופו של דבר, אבל ברגע שהוא עצר והרפה אני כבר נתתי זינוק והצלחתי לצאת מהאוטו.
רצתי כל עוד נפשי בי.
רצתי ורצתי, בלי לנשום ובלי לעצור.
הגעתי לבית כלשהו ודפקתי בדלת.
כשפתחה לי האישה הנחמדה, כל הבכי יצא. הקול שהיה משותק הצליח סופסוף לאפשר לעצמו להוציא את הכל. בכיתי את זה.
היה לי מבחן בביולוגיה באותו היום. התעקשתי להגיע לבית הספר ולעשות אותו.
החיים כסדרם.
האישה הנחמדה הסיעה אותי ושטפה לי את הפנים.
אחר כך, בכיתה, סיפרתי ליעל, החברה הכי טובה שלי מה קרה. היא נלחצה. זה מלחיץ.
היא שכנעה אותי ללכת לספר ליועצת, אז הלכתי. ביחד איתה.
אף אחד לא ממש התרגש. אף אחד לא לקח למשטרה.
אמרתי לה שאבא שלי שוטר ואני כבר אדאג שהוא יעשה מה שצריך.
ילדה בת 15. באמת? סמכת עליי?
לא סיפרתי להורים שלי. מה פתאום.
בת של שוטר נתנה למישהו כמעט לאנוס אותה? או לחטוף אותה?
זה לא ייתכן ולא הגיוני ולא ייעשה.
דווקא אותה ילדה שכל כך ידעה להישמר, שידעה על הסכנות.
איך היא תסביר שזה מה שקרה? איך יאמינו שזו לא אשמתה?
אז לא סיפרתי עוד לאף אחד על האיש בטרנזיט. המון המון שנים שלא סיפרתי.
אבל הנה, עכשיו כן.
אין שורה תחתונה באמת.
