מכירים את זה שאתם מרגישים לפעמים שהעולם סובב סביבכם?
כאילו היקום כולו מתמקד בי ובבעיות שלי (מה לעשות, שליליות זה כאן) כמו אומר לי "ג'ייסי חמודה, מה יהיה? מתי תלמדי לקבל החלטות? מתי תביני מה טוב לך (ומה לא) וקחי צעד כזה או אחר בכיוון?".
אז משבר הקורונה. לחלוטין.
שנים שהסיוט שלי הוא סופשים וחופשים.
סופרת את הדקות עד שיסתיים סיר הלחץ שנקרא זמן משפחה, בורחת לשינה ולוויסקי ובעיקר משתדלת כמה שפחות לחשוב (וזה עובד הפוך כמובן. אתם מכירים את זה).
השגרה, הריצות, העבודה הם אלו שמשאירים אותי (יחסית) שפויה עדיין.
ולא כי עשיתי ילדים כדי לא לגדל אותם. אני אוהבת חלק מהזמן לגדל אותם, אבל הקטע הזה של משפחה, פשוט לא עובד לי. משהו שם לא מתחבר, זורק אותי למשפחה אחרת, זו הגרעינית שלי, ששם היה לי כל כך רע וכך כך טוב.
משהו בזריקה הזו אחורה מחזיר אותי לילדה שבי, זו שצריכה את אבא ואימא.
האמא שאני, מחפשת את האמא שהייתה לי ולא רוצה כמוה. רוצה לברוח ממנה.
מסע הרדיפה הזה מתיש אותי וכבר מזמן יצר את גבולות הגיזרה עבורי: ראשון עד חמישי (כולל).
אז יצר, נוצר, אפילו נפתח ודובר, אבל הרגע הזה לפני שנכנס סוף השבוע שובר אותי כל פעם מחדש. כבר שנים.
אז נחזור להתחלה האגוצנטרית. קורונה, נכון?
אז היא סידרה לי טיפול בחשיפה.
יצרה **עבורי** את הסיוט הזה של שהייה ממושכת עם המשפחה.
המשפחה שיצרתי במו ידיי.
הפחדים שלי, מרוב שהציפו אותי בימים האחרונים, כבר כאילו פחות מפחידים אותי.
אני לא באמת חושבת שזה העניין, חושבת שאני עדיין בשלב ההכחשה. לא מאמינה שאני באמת עומדת לבחון את עצמי ולהשתתף בניסוי.
ניסוי שאין באמת דרך שלא להשתתף בו.
אני מתנחמת בדבר אחד. ליל הסדר. הוא יהיה קצר השנה ונטול אנשים.
על המשפחה הגרעינית כתבתי, על כל הנספחים אני אחסוך מכם.
אז מזל שכן קצת יש אלוהים.
