לפני 4 שנים. 11 באפריל 2020 בשעה 0:40
בלילות קשים, כשאני לעצמי בלבד,
כשאני מבינה שאין שם בסופו של דבר מי שיוכל לתפוס אותי או לחבק אותי חזק, אני חצויה בין התחושה שזה מגיע לי, לבין הידיעה העמוקה בתוכי שלאף אחד לא מגיע להרגיש ככה.
כשהייתי קטנה, אני זוכרת שקראתי באיזה ראיון עם ירדנה ארזי משהו שהשאיר בי רושם עצום.
היא סיפרה אז על השנה הקשה בחייה ותיארה איך ההורים שלה נפטרו זה אחר זה בהבדל של ימים בודדים. עד היום אני לא באמת יודעת או זוכרת איך זה סופר, אבל אצלי התיאור התקבע כמוות בשל עצב וכאב עצומים.
היום, אני כבר מבינה שלא מתים מעצב. זה מורכב יותר. הרבה יותר.
אבל לפעמים, אני ממש רוצה.
(עוד לא החלטתי אם הבדידות קשה יותר או קלה יותר עם ניק קייב. זה מתעתע).