תרים ת'ראש תראה פרפר

יושב בשבעה, מנחם חבר קרוב מאוד שאח שלו נהרג בעזה, 

ומקבל תמונה של מודעת אבל בקבוצה של חברים אחרים.

מרוב מודעות אבל כבר לא מסתכל, אבל משהו בתוכי מחליט לבדוק, נכנס, וחושך בעיניים

קורא שוב ושוב את השם שכתוב ולא מאמין

זה לא יכול להיות, פשוט לא.

מנסה לתרץ לעצמי תירוצים, שאולי זה מישהו אחר, אולי התבלבלו, אולי טעו והוא רק פצוע.

אבל לא, זה הוא.

ואני רץ לשירותים לבכות בשבעה, ומבין שמפה אני הולך להלוויה, ואחר כך לעזור לארגן את השבעה, לנחם, לחזק ולעודד כשאין בי טיפ-טיפת כח וכל מה שבא לי זה רק לקבור את הראש בחול.

מתי זה יגמר כבר?!?