כאשר לבסוף הגעתי לאחוזה הנחשקת של סוניה מאדר המסתורית, עמדתי במשך דקות ארוכות עם שתי המזוודות הכבדות שלי, אחת בכל יד, והבטתי בה בסקרנות יתרה. המבנה העצום הזה הזכיר לי יותר ארמון מאשר אחוזה. זאת הייתה וילה לבנה ענקית, בת שלוש קומות, המזכירה בחיצוניותה את הבית הלבן בוושינגטון. את האחוזה הקיף גן ענק, אשר צמחו בו ורדים מרהיבים מכל הגדלים, הצבעים והסוגים. לא רחוק מהגן, בתוך האדמה הייתה מובנית בריכה ענקית, המוקפת בתיאורה מרצדת. כן, אי אפשר לצפות במחזה דומה במדיסון, חשבתי ביני לבין עצמי. לחצתי על הכפתור האדום של האינטרקום, שהיה מחובר לשערי הפלדה הכבדים בכניסה לאחוזה. מהצד השני ענה לי קול של גבר. זיהיתי אותו בתור הקול של ג'ון. פתחה לי את השערים גננת מקסיקנית קשישה וחייכנית שהציגה לי את עצמה בתור סליה אוטרו. בכניסה לאחוזה עצמה פגש את פני, בזרועות פתוחות לרווחה, ג'ון ווילסון בכבודו ובעצמו, והציע לי עזרה עם הובלת המזוודות שלי לחדר השינה, היכן שאני הולכת לגור מעתה ואילך. ג'ון ווילסון בכלל לא תאם את הדמות שציירתי לעצמי בראשי. זה היה גבר בתחילת שנות החמישים, לא גבוה במיוחד אבל גם לא נמוך, בעל מבנה גוף אתלטי. את ראשו כיסה שיער שיבה סמיך, ועיניו היוקדות היו כחולות כמו האוקיינוס, ביום חורפי סוער. ג'ון ליווה אותי לחדר האורחים, ביקש ממני להתיישב על אחת הספות המרופדות בקטיפה בצבע שמנת, הגיש לי תה צונן בתוך כוס חרסינה לבנה ורחבה, המקושטת באיורים פרחוניים אקזוטיים ועומדת על צלחת קטנה, תואמת, ככל הנראה, מאותו הסט. כאשר התיישבתי בצייתנות, הוא הצהיר באוזניי: "פראו מאדר תפגוש את פנייך בעוד מספר רגעים". לאחר מכן, הוא חייך אלי בנימוס ועזב את החדר. מאוד הצחיק אותי האופן, בו התואר הגרמני - פראו, התנגן על הלשון האמריקנית של ג'ון. ניסיתי ללגום מעט מהתה הקר ששידר ריחות כה נפלאים לתורך נחיריי, אך ניסיונותיי נחלו כישלון חרוץ. מרוב פחד ודאגה, ליבי הלם בחזי בקצב מטורף: מה מייצגת עם עצמה, האישה הזאת – פראו מאדר? האם היא טובת לב? האם אני הולכת למצוא חן בעיניה? ואם היא לא תחבב אותי, אז אני אצטרך להסתובב ולנסוע בחזרה לויסקונסין? הו לא, אני לא מתכוונת לחזור עכשיו הביתה! לא אחרי שעברתי כברת דרך כל כך ארוכה! קווין יודע שאני נמצאת בקליפורניה. אם אני לא אוכל להישאר באחוזה, אני אגיע לשהות אצלו, הרהרתי ביני לבין עצמי. בזמן שגלי החרדה הניכרת מציפים את דמיוני הפרוע שוב ושוב פעם מחדש, אני עוברת במבטי על הספרייה הענקית, אשר תופסת בממדיה חצי מהקיר של חדר האורחים, ומגיעה עד התקרה. חלק מהספרים הרבים שעומדים על מדפי העץ המהגוני של הספרייה כתובים באנגלית, אפילו יצא לי בעבר לקרוא כמה מהם. על האחרים מתנוססות אותיות שדומות ללטיניות, אך הן לא מוכרות לי כל כך. אני מניחה שזה האלף-בית הגרמני.
פתאום שמעתי נקישות רמות של נעלי עקב ההולכות ומתקרבות לכיווני. מולי, בכניסה למבואה, הופיעה דמות נשית. האישה הייתה לא צעירה, אבל גם לא מבוגרת, בסביבות גיל הארבעים וחמש לחייה, לפי השערתי. היא הייתה בגובה ממוצע, בעלת גוון עור חיוור, מבנה גוף רגיל ושתי עיניים גדולות וירוקות, אשר השקיפו עלי מכף רגל ועד ראש כמו קרני רנטגן. שיערה הסבוך, הבהיר והגלי נפל על כתפיה כמו ענפי גפן פראיים. באופן לא רצוני, מבטי נפל על החזה השופע שלה שבלט מבעד למחשוף הנדיב של חולצת הפשתן הצהובה, אותה היא לבשה באותו הבוקר. את רגליה החטובות והנשיות כיסה זוג מכנסי ג'ינס צמודים, וחיברה בין החולצה הצהובה והג'ינס חגורה חומה, רחבה ואופנתית בעלת אבזם בצורת פרפר. על רגליה היו נעולות מגפיים שחורות על עקב גבוה, ונראה היה לי במבט ראשון שהן עשיות מעור אמיתי. היה מחובר לכל מגף אבזם כסוף גדול, אותו חצו לכול אורכו כדורי מתכת קטנים. התרוממתי מהספה, לאות הפגנת הכבוד שלי כלפיה, אך היא סימנה לי לחזור לשבת בתנופה קלה של כף ידה השמאלית. "איך קוראים לך, ילדה?" התעניינה סוניה מאדר, לאחר שהיא התקרבה אלי בצעדים קטנים אך נחושים, חייכה לכיווני, וליטפה את לחיי הימנית. מייד קלטתי בנימת קולה מבטא גרמני קל. "לילי גלר, גברתי", עניתי לה, כאשר אני מנסה בכל כוחי לחייך אליה בחזרה ולהסתיר את כפות ידיי הרועדות והמיוזעות מרוב לחץ.
לאחר ששוחחנו מעט בינינו, גיליתי שסוניה מאדר מאוד נחמדה ולבבית, וכל החששות שלי התפוגגו כלא היו. היא סיפרה לי שהיא נולדה בוינה, בירת אוסטריה, בשנת 1969. כשהיא הייתה בת עשרים ושלוש, היא הכירה איש עסקים אמריקאי, וולטר הריסון שמו. הוא היה מבוגר ממנה בעשרים וארבע שנה. היא נאלצה לברוח מהבית על מנת שתוכל להתחתן בסתר עם בחיר ליבה, והוא לקח אותה איתו בחזרה לארץ מולדתו, לארצות הברית. לדבריה, הוא נפטר לפני שש שנים, לאחר שלקה בהתקף לב פתאומי. לאחר מותו, הוא הוריש לה את כל רכושו על פני האדמה. סוניה מאדר חזרה לשם נעוריה, ומאז היא מתגוררת בגפה באחוזה רבת הממדים, כמובן, אם לא להחשיב את צוות העובדים המצומצם. אני גם סיפרתי לה על החיים בויסקונסין, על הוריי, על קווין. רק לאחר ששאלתי אותה על סיבת התפטרותה של מנהלת משק הבית הקודמת, היא לא הגיבה לשאלתי, אלא להפיך, מיהרה לשנות את נושא השיחה.
מאז הפגישה הכה מוצלחת הזאת, התחלתי לנהל את משק הבית באחוזה של הגבירה מאדר.