בשבוע הראשון לשהותי בפרברי לוס-אנג'לס הכול עבר חלק. התיידדתי עם ג'ון ווילסון, עם מרת'ה, אשתו, ועם בנם בן השתיים עשרה – פול. גם הגננת המקסיקנית הקשישה, סליה אוטרו, מאוד חיבבה אותי, ולימדה אותי את אומנות הגננות. אך ביום שני בהיר אחד הכול השתנה.
סוניה מאדר ציפתה לאורחים מכובדים, אם לצותת את מילותיו של ג'ון. השותפים העסקיים לשעבר של וולטר הריסון. השף האפרו-אמריקאי, אדוארד וויליאמס, שגם הועסק באחוזה של הגבירה מאדר, הכין את כל מטעמי העולם, החל מלזניה איטלקית וכלה בכדורי עוף חמוצים-מתוקים בסגנון סיני, עטופים בבצק עלים. הארוחה התחילה ברוח טובה. בראש השולחן ישבה סוניה מאדר ומשני צדי השולחן הערוך בכל טוב, ישבו האורחים המוזמנים. אני וג'ון הגשנו לשולחן מנות חדשות, שהוכנו לפני רגעים מספר, פינינו צלחות מלוכלכות למדיח הכלים ומילינו יינות יקרים, שמפניות למיניהן וברנדי, לתוך כוסות שהתרוקנו בקצב מסחרר. פתאום אחד האורחים קרה לי לגשת אליו, ביקש ממני ברוגע ובנימוס שאני אחמם את אחת המנות המוגשות לפניו, משום, שלדבריו, המנה התקררה. החזרתי בצייתנות וללא ויכוחים את הצלחת למטבח, הכנסתי אותה למיקרוגל, ובדיוק כשהתכוונתי להפעיל אותו, נכנס למטבח ג'ון ווילסון, פתח לנגד עיני שני בקבוקי שמפניה מבעבעת, וביקש ממני לעזור לו למזוג את המשקה התוסס לתוך הכוסות של האורחים. כמובן ששכחתי מהצלחת המיותמת שנשארה לעמוד במיקרוגל הפתוח. כאשר הבקבוקים היו ריקים מהנוזל המוזהב, חזרתי למטבח על מנת לקחת מידיו של השף וויליאמס את המנות החדשות, שלא הפסיקו לרדת מהתנור. פתאום לתוך המטבח התפרץ האורח המכובד ההוא והתחיל לגעור בי על כך שהמנה שלו עדיין לא מוגשת לשולחן. ניסיתי להסביר לו ברוגע ובנחת כי בקשתו פרחה מזיכרוני, ושתוך שלוש דקות בדיוק, היא תהיה מוגשת לפניו על השולחן. אבל הוא המשיך להרים את הקול הגועלי שלו עלי, ואפילו כינה אותי טיפשה. לא יכולתי לסבול יותר את העלבונות שנפלו על הראש חסר האונים שלי ללא רחמים, ועניתי לו מתוך זעם: "בכזאת נימה אתה יכול להמשיך לדבר עם אשתך, אצלך בבית! רק בגלל שרבתם איתה היום בבוקר, זה לא מקנה לך את הזכות לשפוך את כל העצבים שלך עלי!" הוא, בתגובה, מייד משך את הקצה של המפית הלבנה, שהייתה תחובה אצלו מתחת לחולצה בצורה הרשלנית ביותר ובזעם רב השליח אותה על השולחן, במקום בו ישב קודם. האורחים האחרים מאוד התפעלו, אפילו מעט נבהלו, לטעמי, ממחווה ילדותית זו. לאחר מכן, הוא לחש משהו באוזנה של סוניה מאדר ועזב ברוגז את האחוזה. הגבירה מאדר נכנסה במהירות הבזק לתוך המטבח וציוותה עלי לעלות לחדרי תיכף ומייד! "שאני לא אראה אותך מחוץ לחדר!" היא הדגישה באוזניי. הבחנתי בכך, שכשסוניה מאדר עצבנית או כועסת, המבטא הגרמני שלה מתחיל להישמע יותר בבירור.
שכבתי על גבי בתוך מיטתי, שפתאום נראתה לי לא נוחה בטירוף, ובהיתי באטימות בתקרה. עברה אולי שעה מאז שעליתי לחדרי, או אולי שעתיים, אולי אפילו חמש שעות? לא הצלחתי לעקוב אחרי הזמן, אך כל דקה נראתה לי כמו נצח. מה יהיה עלי עכשיו? הרהרתי ביני לבין עצמי. האם הגבירה מאדר הולכת לפטר אותי, או שאולי היא כבר נרגעה והספיקה לסלוח לי על המעידה הראשונה, הקטנה? האפילה החלה לכסות בדמדומים את שמי הערב. עיניי החלו להיסגר מעצמן, ובלי שרציתי בכך, שקעתי בתוך שינה. התעוררתי מכך ששמעתי את נקישות המגפיים השחורות על העקב הגבוה של סוניה מאדר מתקרבים במהירות לכיוון חדר השינה שלי, ומהצליל המוכר של הידית השקופה המותקנת בתוך הדלת, המתחילה לחרוק, בכל פעם כשמישהו מנסה להיכנס לתוך החדר. "ילדה נבזית שכמותך! "מה את חושבת לעצמך?!" " היא התחילה לגעור בי. קפצתי מהמיטה בכזאת מהירות, שלצופה מהצד היה נדמה כאילו שפכו עלי מים רותחים באותו הרגע. התחלתי להתחנן בפני הגבירה מאדר למחילה ולהציף אותה בהבטחות שמקרה דומה לא יחזור על עצמו בשנית. אך היא פשוט סירבה להירגע: "הרשית לעצמך לפתוח את הפה שלך על האורח שלי! בבית שלי! אין לך שום חשיבות בבית הזה! יש מספיק ילדות כמוך בסביבה שישמחו להחליף את מקומך! תארזי את החפצים העלובים שלך! את מסתלקת מפה עם עלות השחר!" חשבתי שאם כבר להשפיל את עצמי, אז עד הסוף. ירדתי על ברכיי לפני סוניה מאדר והתחלתי להתחנן בפניה שלא תפטר אותי. אני לא יכולה להרשות לעצמי לחזור לבית הוריי בבושת פנים. כשדמעות מציפות את עיניי, התחלתי במסע השכנועים שלי שאני מאוד זקוקה לעבודה הזאת ושלא תחליף אותי במישהי אחרת. אפילו כרכתי בניסיון נואש אחרון את זרועותיי מסביב לאחד מהמגפיים השחורים שלה על העקב הגבוה. לרגע אחד קטן היה נדמה לי שעיניה הירוקות והגדולות מתחילות להתרכך ולהתמלאות בחמלה. היא הביטה בי במבט מלא תוכחה, ואמרה בטון שליו אך תקיף: "בסדר, הפעם אני אלך לקראתך ולא אסלק אותך מהאחוזה. אני יודעת במה אפשר להחליף את הפיטורים שלך". הבטתי בה במבט שואל. "אני מצפה לראות אותך בדיוק בעוד חמש דקות מעכשיו בחדר השינה שלי! הבנת אותי, ילדה?" הנהנתי בראשי לאות הסכמה, וזאת משום שלא הצלחתי להוציא הגה מפי, מרוב הלם. הגבירה מאדר מעולם לא נתנה רשות לאף אחד להיכנס לתוך חדר השינה שלה... אפילו לא למנקה! מה לכול הרוחות היא זוממת? התחלתי להרהר ביני לבין עצמי. סוניה מאדר יצאה מהחדר שלי, וסגרה מאחוריה את הדלת.