לפני 21 שנים. יום רביעי, 4 במאי 2005 בשעה 17:27
כמו כל בן תשחורת ישראלי מצוי הגיע יומי לנסות עלי את תפקיד החייל האמיץ שוויק. התמזל מזלי ויועדתי לגיבוש קורס טיס. יום לפני הגיוס ביקרתי את סביי וסבתותיי.
סבתי שתחייה, אשת הברזל הפולנייה, ליוותה אותי לרכבי. אנחנו עומדים בחוץ, יום קיץ חם, ולסבתי דמעות בעיניים.
"אל תבכי סבתא'לה, אין לך מה לחשוש. אני מתגייס לקורס טיס. זה לא מסוכן, לא אראה קרבות בקרוב"
"אני לא דואגת, אבא שלי, אני לא דואגת. אני לא מאמינה.
מי היה מאמין שאני אזכה לראות נכד שלי הולך לצבא, אני, שבקושי שרדתי מלווה אותך היום. יום לפני הגיוס לצבא שלנו, במדינה שלנו"
ודמעת זלגו להן
ואני בכיתי.
לא לשכוח אותם כי הם אנחנו.
לא לשכוח אותם כי אם לא הם לא היינו כאן ולא הייתה לנו אפשרות לתת דרור לכל מה שהם לא זכו לחוות.