צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שורש ש.ל.ט

ואולי גם *אני* אתחיל לכתוב?
ואז יהיה פה גודש של מילים וכנראה לאף אחד באמת לא יהיה אכפת.

אבל לפחות אני ארגיש שאני פורק,
אירועים, מחשבות, ובעיקר סיכומי חוויות.
ככה גם ההרגשה של "אני רק צופה מהצד באתר פה" תיעלם.
לא שיש לי משהו נגד מציצנות - בעצם כן.

אז יאללה נתחיל במשהו.
לפני שנתיים. 7 באוגוסט 2022 בשעה 19:27

זה לגור בדרום.

זה לקבוע איתה סופ"ש אצלי.

זה שהכל עבד עד לרגע שבו הכל התחיל.

זה להכניס אותה לממ"ד.

זה להרגיע מרכזניקית קטנטונת ולחבק קרוב.

זה להשכיב את הקטנה על כל הבלגן של בדים שמסתיר מיטה לא בשימוש.

זה להסיט את התחתון האדום שלה טיפה שמאלה ולפתוח לה את הרגליים עוד טיפה.

זה לסגור לה את העיניים עם החולצה שלה בזמן שאני מעביר אצבע מרגיעה על האזורים הרגישים.

זה לטעום את טעם הפחד והחשש כשלא אתה ייצרת אותם.

זה לנשק נחמה ולהחדיר אומץ.

זה לשמוע את האעזקה שלה כשהיא מתקרבת לפיצוץ.

 

וזה לתת לה להסתער גם בלי שתבקש.

 

אחרי הכל היא הולכת להעביר איתי לילה בממ"ד.

 

לילה שבוא היא תהיה הצבע האדום.

 

#כלבהקטנהפחדניתשלי

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י