פלדה קרה

בדיוק כששמש כתומה סוגרת יום עבודה, את נכנסת. עור נעים כזה. חלק. גוף שנחוש ללמוד ועיניים של ילדה. חיכיתי לך. מקלף ממך חולצת שיפון לבנה. מוריד לאט לאט מכנסי כותנה כחולים. יורד על הברכיים ושולף את כפות רגלייך הצחורות מתוך הנעליים. למקלחת. מתמסרת לספוג רך רך שמלטף אותך. ועכשיו מגבת לבנה תעטוף אותך. משכיב אותך על המיטה. אסור שתזוזי. ואני לא רוצה לקשור אותך. את כמעט נקייה. תכף נשלים את זה. לא תזוזי נכון? קיין דק. בלי לדבר. רק לנשום עמוק. הוא באוויר. כלום לא זז מסביב. זה רק אנחנו. את שלי ואני איתך. הוא חותך את האוויר ואז את הירכיים שלך. ואז שוב. ואת הטוסיק. את זזה? יופי. נחלים קטנים נוזלים מתוך החתכים שלך. את יפה כל כך. ותכף גם נקייה לגמרי. אל תבכי. יד מלטפת את העורף. היד השנייה מניפה אותו שוב. ושוב. תכף נסיים. את רועדת. את כואבת. את בי. יודעת? ועכשיו נתחבק.