פלדה קרה

לא באמת קר אבל ככה זה כשעייפים. העיניים נעצמות. השמש הסתלקה מוקדם וחושך הגיע. וכן קר. אז בואי. המעבר שבין הבחוץ לבפנים. שם הקסם. את יודעת מה יקרה. לא. את חושבת שאת יודעת מה יקרה. בואי. נעים פה. ספה רכה ועמוקה. כתפיים רחבות. ידיים חזקות. תני לי לקלף ממך. תני לי לשטוף ממך. תני לי להכין אותך למה שתכף יבוא. אבל קודם תתחממי. קודם תחתכי את כל היום הגרוע הזה החוצה. יש פה נרות נעימים. יש פה מספיק לשנינו. תני לזה לצנוח. תני לעיניים להיסגר. תני ליד שלי לרפרפ עלייך. ככה ממורד הצוואר עד הגב התחתון. והכל לאט. תירדמי. אני פה. נשחק כשתתעוררי. 

קניתי לך שני ספרים. שאני אוהב. ועכשיו בואי. נכבה את היום שמשתולל בחוץ. נסיט וילונות כבדים.

לופת את הצוואר המתוק שלך. יד אחת מצמידה. יד שנייה מפשיטה. את ערומה לידי. תמיד. עכשיו שני נרות

לבנים. בוערים. מרצדים עלייך. מראים לי אותך. הנה. יש פה כרית נעימה. אני אשב על הכורסא. שימי את הראש

על הברכיים שלי. אני רוצה לספר לך סיפור ילדה יפה. ותקשיבי טוב טוב? לא יהיה מבחן בסוף אבל אני חושב 

שיהיה לך נעים לשמוע. אל תעשי כלום. שימי ראש ותקשיבי. בקבוק יין אדום פתוח. לא צריך כוסות. אני אשתה ממנו

ואת תשתי ממני. ובכלל, את לא צריכה כלום כשאת איתי. רק להיות ערומה. ולהקשיב. מטפטף טיפות יין על העורף

שלך. הוא נוזל במורד הגב. מרטיב את הטוסיק המושלם שלך. לא להזיז את הראש. מצמיד אותו לברכיי כדי שיהיה לך

יותר נוח לא להזיז אותו. נעים לך מתוקה שלי? יופי. לא להירדם. זה סיפור שחשוב שתשמעי. הנה. מתחילים.

אני לא רוצה לדעת מה את חושבת שצריך לקרות. אני רוצה לגעת במה שמעציב אותך יפה שלי. אני רוצה לדעת איזה אוטוסטרדות פקוקות בראש המתוק הזה שלך. בואי שבי רגע לידי. תפתחי את העיניים הכי שקוף שאת יכולה. אני רוצה להסתכל פנימה. לקחת המון אוויר יחד ולפרק לאט לאט ובזהירות את הפחדים שלך. לרסק ביסודיות את כל מה שמעציב אותך. למוסס בידיים חזקות את הגוש העקשן הזה שלא יוצא. לא בדמעות ולא בכאב. ואת תניחי עליי ראש ותנוחי. ותתני לי לעבוד בשבילך מותק. אני לא פה להצליף בך. טוב אולי, אבל רק אם תתנהגי יפה. אני פה בעיקר ללכת איתך דרך זה. נעמוד ערומים וחזקים יחד. ואם זה יכאב, אני אכאב את זה איתך. ואם זה יטלטל, אני מספיק חזק להחזיק אותך בתוך הטירוף הזה. וזה יהיה עצוב וזה יהיה מכאיב, אבל אני אספוג. גם בשבילך. בעצם, בעיקר בשבילך. עכשיו תרימי ראש. תני לי רגע לטעום. כן. מלוחות כמו שחשבתי. את חזקה. את אבן הבזלת שלי. ואני פה. עכשיו ששש. תעצמי עיניים. 

את לא פה. 

רחוקה מדי מהידיים שלי. הידיים שיידעו לנחם ולגרוף אותך לחזה שלי. 

להצמיד אותך. את רחוקה מדי מהחגורה שלי שתתכרבל בנחת על השקע המתוק

בעורף שלך. תהדק את עצמה אליו. ותביא אותך אליי. 

כשהיית קרובה רציתי להגיד לך דברים ולא הספקתי. אז בינתיים ענן של עצב ממטיר עלייך טיפות כבדות מדי

אבל תכף יהיה בהיר יותר ותכף המשקל יירד מהכתפיים הקטנות שלך. זה לא אני שאוריד אותו מותק. זאת את. 

כי החלטה כמו שלקחת, לוקחות רק מעט אם בכלל. את אמיצה. האמיצה שלי. ואני אמחץ אותך בחיבוק גם בגלל זה. 

(יש עוד המון סיבות אבל עוד אור בחוץ ואולי מסתובבים פה ילדים)

אז תנשמי כמו שביקשתי. עמוק. לאט. תכף זה ייגמר. תכף. 

את מוטרדת. אצא לחפש את המציאות. כשאמצא אותה, היא תחטוף. היא מפריעה לנו. הראש כבד. הכתפיים עמוסות. מתוחות. היי מותק. את בלב שלי. כן. שולט. נשלטת. אבל קודם, אנשים. חברים. אני יודע מה עובר עלייך. גם הלב שלי. אני מדבר איתו. הוא ואני החלטנו. את קוויאר בלוגה. מין רגעים קטנים של אושר. אז נחכה לך. אני והלב. נחכה שתוכלי גם להכניס אוויר ולא רק להוציא. ואני איתך. לא משנה כמה אצטרך לחכות. אולי זה גם יהיה זמן ממש מעולה לספר לך שההצעה שלך נדחית. אין לי שום כוונה לחפש אחרת. אחכה כמה שצריך. את יודעת נכון? ואם תרצי להתפרק. להתרפק. את יודעת שאני פה. ואם תרצי להניח ראש. יד. רגל. אני פה. ועכשיו כשאת קוראת, תחייכי קצת? אני לא מרשה לך אחרת. ובבקשה, לא נשימות קצרות. קחי כמה עמוקות. תרגישי את היד שלי על העורף. אני מחזיק אותך. ואני לא הולך לשומקום. 

זה מתוק. אני מרגיש אותה על הלשון. והיא נהדרת. חכמה. יפהפייה ומשתוקקת. מחליפים המון מילים כבר כמה ימים. היא מספרת לי את עצמה ואני מקשיב. ומחייך כי אני יודע שהיא כל מה שחיפשתי. אז מצאתי. אני יודע איך נראית (יפה, תתפוצצו). אני יודע מה היא עושה, איפה היא גרה. אני יודע מה היא אוהבת לאכול ומה היא לבשה היום לעבודה. אני יודע על מה היא חושבת שבלילה לפני שהעיניים נפרדות מהיום הזה. אני יודע מה מטריף אותה. איך היא אוהבת לגמור. אני יודע מה היא חושבת. והאמת, שאני לא צריך לשאול. היא אומרת. אבל אני לא יודע איך קוראים לה. אז חשבתי. והחלטתי. אקרא לה פבלובה. כי זאת היא. העוגה המתוקה שלי. קשה לכל מי שמנסה לתת בה ביס אבל מתפוררת בקלות אם יודעת שיש ידיים שיחזיקו ויאספו. ועל העוגה ההיא אפזר את האפקט של ההוא. הרוסי. הפבלוב. אלמד אותה התניות. לא עונשים. אצפה בה משילה את כל מה שהייתה והופכת לגרסת הטורבו של עצמה.
פבלובה, יהיה לנו כיף בייבי. מבטיח. 

הופ. התחיל איזה משהו. ממש כאן. והיא חכמה (כן. אני יודע שאת קוראת. את חכמה) והיא יודעת לבחור מילים. ואני אוהב שיודעים לבחור מילים כי אני יודע כמה חשובה כל מילה. והיא יפה נורא (כן אני יודע שאת קוראת. את יפה). והיא אוהבת וורידים בולטים. אני יודע כי שלחתי לה את שלי. ועכשיו נשאיר הכל מאחור. נתפשט לגמרי ונחצה את הקו. ונתחיל ללכת במעגלים. ויהיה שקט מסביב ובומים חזקים בפנים. ואז היא תעמוד. כי ככה אמרתי. ואז אתקרב ואשלח יד חזקה לעורף שלה. ואצמיד אותה לחזה החשוף. ואלחץ חזק. אטביע אותה בתוכי. ושם, היא תמצא שקט. זה כיף שטיול מתחיל. 

אחתוך ממך ואותך. דק

עור כמעט שקוף שנתלש

ומתחתיו, נקי ומשתוקק, עור חדש

וגם זמנו יגיע. גם אותו אחתוך

אבל בינתיים, תני לו. תיהני. 

זה לא דם. אלו דמעות אושר

תראי כמה כיף לך עכשיו כשכל כמה ימים את בוקעת

ואני תמיד שם להחזיק אותך

ללמד, להוליך. לעשות ממך טורפת על. לשחרר אותך לעולם

לתת לך להבין לבד שאת גדולה עליהם

ואז לחזור לפה בסוף כל יום, להיחתך מחדש. להיוולד. 

בואי תינוקת. בואי אהובה. 

בדיוק כששמש כתומה סוגרת יום עבודה, את נכנסת. עור נעים כזה. חלק. גוף שנחוש ללמוד ועיניים של ילדה. חיכיתי לך. מקלף ממך חולצת שיפון לבנה. מוריד לאט לאט מכנסי כותנה כחולים. יורד על הברכיים ושולף את כפות רגלייך הצחורות מתוך הנעליים. למקלחת. מתמסרת לספוג רך רך שמלטף אותך. ועכשיו מגבת לבנה תעטוף אותך. משכיב אותך על המיטה. אסור שתזוזי. ואני לא רוצה לקשור אותך. את כמעט נקייה. תכף נשלים את זה. לא תזוזי נכון? קיין דק. בלי לדבר. רק לנשום עמוק. הוא באוויר. כלום לא זז מסביב. זה רק אנחנו. את שלי ואני איתך. הוא חותך את האוויר ואז את הירכיים שלך. ואז שוב. ואת הטוסיק. את זזה? יופי. נחלים קטנים נוזלים מתוך החתכים שלך. את יפה כל כך. ותכף גם נקייה לגמרי. אל תבכי. יד מלטפת את העורף. היד השנייה מניפה אותו שוב. ושוב. תכף נסיים. את רועדת. את כואבת. את בי. יודעת? ועכשיו נתחבק. 

תניחי את היום שלך פה בבקשה. קפלי יפה ושימי על השולחן בכניסה. בואי אליי יחפה ומבקשת. רגע. לפני, תביאי לי את הסכין מהמגירה. בבקשה. בואי נחתוך. בהתחלה אסמן. להב יטייל ויצרוב את הנקודות שביניהן אשחט את כל מה שאת לא צריכה יותר. ואת מדממת טיפות קטנות של נאיביות. נחילים מתנגשים וזורמים יחד במורד שוקייך. לא לזוז. אחתוך מתוכך את עצמך. תכף מסיימים. כמה נהדרת את הולכת להיות.