פלדה קרה

זה מתוק. אני מרגיש אותה על הלשון. והיא נהדרת. חכמה. יפהפייה ומשתוקקת. מחליפים המון מילים כבר כמה ימים. היא מספרת לי את עצמה ואני מקשיב. ומחייך כי אני יודע שהיא כל מה שחיפשתי. אז מצאתי. אני יודע איך נראית (יפה, תתפוצצו). אני יודע מה היא עושה, איפה היא גרה. אני יודע מה היא אוהבת לאכול ומה היא לבשה היום לעבודה. אני יודע על מה היא חושבת שבלילה לפני שהעיניים נפרדות מהיום הזה. אני יודע מה מטריף אותה. איך היא אוהבת לגמור. אני יודע מה היא חושבת. והאמת, שאני לא צריך לשאול. היא אומרת. אבל אני לא יודע איך קוראים לה. אז חשבתי. והחלטתי. אקרא לה פבלובה. כי זאת היא. העוגה המתוקה שלי. קשה לכל מי שמנסה לתת בה ביס אבל מתפוררת בקלות אם יודעת שיש ידיים שיחזיקו ויאספו. ועל העוגה ההיא אפזר את האפקט של ההוא. הרוסי. הפבלוב. אלמד אותה התניות. לא עונשים. אצפה בה משילה את כל מה שהייתה והופכת לגרסת הטורבו של עצמה.
פבלובה, יהיה לנו כיף בייבי. מבטיח.