פלדה קרה

את לא פה. 

רחוקה מדי מהידיים שלי. הידיים שיידעו לנחם ולגרוף אותך לחזה שלי. 

להצמיד אותך. את רחוקה מדי מהחגורה שלי שתתכרבל בנחת על השקע המתוק

בעורף שלך. תהדק את עצמה אליו. ותביא אותך אליי. 

כשהיית קרובה רציתי להגיד לך דברים ולא הספקתי. אז בינתיים ענן של עצב ממטיר עלייך טיפות כבדות מדי

אבל תכף יהיה בהיר יותר ותכף המשקל יירד מהכתפיים הקטנות שלך. זה לא אני שאוריד אותו מותק. זאת את. 

כי החלטה כמו שלקחת, לוקחות רק מעט אם בכלל. את אמיצה. האמיצה שלי. ואני אמחץ אותך בחיבוק גם בגלל זה. 

(יש עוד המון סיבות אבל עוד אור בחוץ ואולי מסתובבים פה ילדים)

אז תנשמי כמו שביקשתי. עמוק. לאט. תכף זה ייגמר. תכף.