הסצנה הזו נשארה לי בראש. את לבושה מהמם כהרגלך, מגף גבוה וגינס. החולצה מכופתרת והתיק על הכתף, המבט שלך מופנה מטה אל העבד הערום שמנשק את רגליך. אני שם מלקק את המגף שלך ואת מגרגרת, ניכר עליך שהתמונה הזו מרגשת אותך גם. את לוחשת לי "כלב טוב" ואני מסמיק ומקשקש בזנב.
אני חושבת שיש לך סיכוי להצליח. תמשיך להיות ממושמע, זה יעשה לך רק טוב.
אתה זוכר את החוקים שלך? אני מהנהנן אבל את לא מוותרת, תענה? כן הוד מעלתך. אסור לי לגעת בעצמי בלי רשות. אסור לי להיות לבוש כשאת נמצאת בבית. אסור לי לשבת על כסא או ספה בלי לבקש רשות. דקלמתי וראיתי אותך מחייכת בסיפוק. כלב טוב. אני מרוצה ממך, אבל אל תחשוב לרגע ששכחתי שמגיע לך עונש. בוא הנה, תרים את הראש, תוציא לשון. את שולפת מהתיק שלך מצבט מתכתי וסוגרת אותו על הלשון שלי. הכאב עז וחזק, אני בהלם אבל זה נחלש כעבור רגע. הופך לכאב עמוק ועמום. האטב מחייב אותי להשאר עם הלשון משורבבת ואני מרייר רוק באופן בלתי נשלט. את מעליי קובעת: אתה לא מוריד אותו בלי רשות. תוכל לשלוח לי הודעה ולבקש יפה להסיר אותו בעוד חצי שעה. ביי עבד
(המשך יבוא)