*17*
באותה התקופה הפורנו היה החבר הכי טוב שלי. הייתי צופה בסרטים וקורא בלוגים שעתיים ביום לפחות. גמרתי פעמיים או שלוש לפחות, בבוקר עם הזקפה, בצהריים עם השעמום, בערב כשלבד לי.
כבר הבנתי שאני מכור ואפילו ניסיתי להפסיק מידי פעם, אבל העונג המרוכז הזה שצרכתי במסתרים הפך להיות חלק ממי שהכרתי את עצמי, כשאוננתי התנתקתי מהעולם ושכחתי כל צרה. הבעיה היתה שכבר לא היו לי חיים, הכל נראה אפרורי מחוץ למסך. בדרך איבדתי חברים, עבודה ושנים טובות מחיי, לא הצלחתי להכיר אף אחת, כנראה הראש הכחול שלי גרם לי להתפזר כל פעם שיצאתי עם מישהי. כשהתעוררתי זה הרגיש שכבר מאוחר. היאוש ממצבי החזיר אותי שוב ושוב להתמכרות.
את כל זה לא אמרתי לה, אבל איך שהוא הרגיש שהיא מבינה אותי לבד.
חזרתי הביתה ועדיין הייתי מרוגש מהפגישה, פינטזתי עליה ומייד שלחתי יד למכנסיים. פתחתי כפתור ועצרתי את עצמי. אני חרמן בטירוף, אבל לא בא לי להפסיד אותה. מה אעשה? אולי אשקר לה? אני מכיר את עצמי ולא מאמין שזה יצליח.. נותרתי דלוק ומתוסכל מאי היכולת לעשות דבר. לבסוף אזרתי אומץ ושלחתי לה הודעה: הפגישה איתך היתה לי כיפית ומיוחדת, את מקסימה וממש בא לי להכיר אותך יותר. הדליק אותי כשביררת לעומק מי אני, את לא פראיירית וזה משכנע מאד.. אני באמת רוצה לפגוש אותך שוב ומתחייב לעמוד בדרישתך, לא אגע בעצמי בשבוע הקרוב (ואלוהים יודע כמה זה קשה לי)..
התשובה שלה לא איחרה לבוא.