משהו קרה לסנואודן

יש לנו את החצי שעה הזו, כשאת עוד שוכבת במיטה חצי מעולפת משינה ואני שרוע על הספה חצי רדום מעייפות. את כל כך יפה כשאת מתעוררת. וחייכנית. אולי זה בגלל שהחלק המדוכדך במוח שלך עוד לא התעורר לגמרי, ואולי זה בגלל שאת רואה את הפנים שלי על הצג שלך. 

"אני זוכרת את הספה הזאת," את אומרת בכל פעם.

"הזדיינו עליה הרבה," אני מזכיר לך, ומסובב את המצלמה שתקלוט את מדף הספרים. "זוכרת את זה? זה מה שראית כשעשיתי אותך מאחורה."

"אני זוכרת. היית כל כך גרידי. החזקת אותי ערה עד הבוקר והשמש נכנסה לי לעיניים."

"אני מצטער, בייבי."

"זה בסדר. אני רוצה לעשות את זה שוב."

"בחורף הבא," אני מבטיח ומת קצת מבפנים.