את נערה סינו-יפנית, אבודה בדרום סין, סובלת מחרדה חברתית, הפרעת אישיות גבולית וחיבה מוגזמת לכדורי שינה. את רוצה גבר בגיל העמידה שיקח אותך תחת חסותו, ישכן אותך בדירתו ויתעלל בבשרך. בינתיים יש לך אותי, אבל הזרועות שלי קצרות מלחבק אותך. אני גם לא עומד להתעלל בבשרך, אלא אם תבקשי ממני להכין לך שניצל או משו. אני אלקק אותך מכף רגל ועד ראש בשמחה (בעיקר מכף הרגל), אבל לא אנשוך. רק בפטמות ובאוזן, וגם זה בעדינות. את פנטזיות השליטה שלך תאלצי לממש על המערביים שאת פוגשת בטינדר, ותקווי שתזכרי משהו ביום למחרת, כי הזולפידם עושה לך דברים מוזרים להיפוקמפוס. ממני תקבלי רק עדינות וחמלה. וג'וינטים. כל הג'וינטים שתרצי, ואז דוגי בעמידה עד שתתעייפי וליקלוקיי פותות עד שתתרצי.
"אני מתגעגעת לזה," את אומרת לי בכל ערב.
אני לא הפנטזיה שלך, אבל לפעמים המציאות עולה על הדמיון, ומזיינת לו את הצורה.
