משהו קרה לסנואודן

יש הנולדים דאדים, יש ההופכים דאדים בעבודה קשה, ויש כאלו שהדאדיות נכפית עליהם.

"אתה כזה דאדי," אמרה לי ידידה אי-שם לפני הקורונה. הדוסית, שעמדה מאחוריה, הנהנה בחיוך ואורו עיניה. באותו הרגע ידעתי שלעולם לא אשכב איתה שוב (אבל הפעם התכוונתי לזה. ללא הגבלת הכלליות, ועם לקחת בחשבון שלפעמים החרמנות מעבירה אותי על דעתי).

אז כן, אני דאדי, מסתבר. לא דומ-דאדי (צר לי על עצמי שאני יודע בכלל מה זה); לא קינקי דאדי; לא שוגר דאדי (הלוואי. אבל קיבלתי ששתאלפים שקל מענק קורונה); פשוט... דאדי. דאדי בלאי. כזה שמוצא ברחוב נקבות אומללות כשהוא יוצא לזרוק את הזבל ומכניס אותן פנימה לתת להן קערית חלב ואיזו לטיפה בראש. ואז הן נשארות ומספרות לו על פטיש צרותיהן הגדולות, והוא מנסה לעזור, כי הוא בחור נחמד, סך הכל, ואולי גם קצת חרמן עליהן (לא על כולן. לא עליך, את יודעת מי את, אז תרגיעי). ופתאום הוא... דאדי.

לא תמיד הייתי כזה. אני נשבע. עד לפני שש-שבע שנים הייתי סתם טינאייג'ר חרמן. בן שלושים, אמנם, אבל עדיין. זייפתי עניין כשצריך, וגם כשלא צריך -- אף אחד לא הסביר לי, לצערי, שהדרך לנקביי האישה אינה עוברת דווקא דרך מסלול הידידות -- ועל הדרך זיינתי מעט והתחבבתי הרבה, בעיקר על נשים שלא היה לי בהן הרבה עניין בפועל.

ואז -- קרה לי משהו (ע"ע שם הבלוג). אני לא רוצה להכנס לפרטים, אבל זה הקפיץ בי איזה פיוז, לחץ לי על איזה סוויץ', התנה לי איזה נוירון אחד לנוירון אחר (הם חבורה של קומוניסטים, יורים ביחד ומתחווטים ביחד), ופתאום (או יותר נכון, בהדרגה), התחיל להיות לי אכפת. החרמנות לא נעלמה, אבל לקחה כינור שני לכיסא שליד הנהג ודחפה את הקשת לפה בזעף.

בקיצור, התדדאדתי. 

זו לא עבודה קלה, להיות דאדי. בעיקר לא למרוטות הנפש שהעליתי בחכתי בואכה פחי הזבל. יש לי יחסית הרבה יותר זמן חופשי, אבל יש לי מקום בלו"ז למקסימום שתי בייביות, וזה לא משאיר לי תעצומות נפש לקשרים חברתיים נוספים. היום, למשל, התעוררתי השכם בצהרים היישר לתוך משבר מתגלגל של הדוסית, ובקושי הספקתי לכבות את השריפה הזו לפני שקיבלתי הודעה מהאסייתית שהיא מחפשת חבל לתלות את עצמה. ולא, כך הסתבר לי, במובן המטאפורי.

הדוסית בינתיים נפלה לתהום תחתית, ואין לה אף אחד בעולם מלבדי שיזרוק לה מטפחת משי או כפפה. אז זרקתי. כמובן שזרקתי. אני לא יכול להשאיר אותה לבד בשעת משבר.

ועד שסיימתי איתה, היית צריך לחזור שוב לאסייאתית.

סתם עוד יום שיגרתי בחיי הדאדיים. לפעמים אני חושב שהן מתאמות את זה ביניהן.

אני לא מתחרט. הצלתי שתי נפשות לישראל (בעצם, אחת לישראל ואחת למזרח הרחוק). אבל לפעמים אני נאנח בקול רם ומייד מתכווץ. כי זוגתי חדת האוזן לעולם לא תפספס אנחה טובה.

"אתה לא יכול להציל אנשים מעצמם," היא אומרת לי.

"אני יודע," אני עונה, אבל קול עיקש וטיפש בתוכי לוחש אתה דווקא כן יכול. עוד קצת, רק עוד קצת, והאסייתית תראה עד כמה שהחיים יפים ותפסיק לרצות למות, והדוסית תתחזק ותלמד איך לא להתרסק לאלפיי חתיכות בכל פעם שהיא יוצאת מהבית.

אז כנראה שזה מה שהופך אותי לדאדי, בסופו של דבר -- אני פתי-מאמין-לעצמו.

דאדי אאוט.

לפני כמה ימים חלמתי על טראמפ. חלמתי שהוא נואם על במה מאולתרת באיזה קניון, ובני נוער מעאפנים מפריעים לו לדבר. ואני רוצה לצעוק עליהם שישתקו, שיתנו לו לדבר, אבל הם בשלהם והוא בשלו, ורק אחר כך כשהוא כבר מסיים אני לוחץ לו את היד ומתרגש.

סיפרתי לזוגתי בבוקר. היא הסתכלה עלי בדאגה, הניחה יד קטנה וחמימה על ראשי ואמרה: "אני חושבת שיש לך בעיות."

אז כן, יש לי בעיות, ואני עובד קשה על להתמודד איתן בדרך האחת והיחידה שאני יודע: הדחקה מוחלטת. 

הזמן כנראה עובר מהר כשמדחיקים, כי איכשהו כבר עברה שנה, והנה הסינית היפנית עומדת לבקר שוב. אני מצפה ומשתוקק לה בו בזמן שאני חרד מבואה. אני מתגעגע לעיניים שלה, לחולצות המפוספסות הדקות ולחצאיות הפרקטיות. אני מתגעגע ללילות הלבנים שלנו שהסתיימו תמיד כשהשמש התחילה לסנוור דרך התריס השבור. אני יודע שברגע שהיא תגיע היא תתמסר לי, ואני לה, ואחרי חודש ויומיים אני אבכה שוב בשדה התעופה כשהיא פוסעת אל מעבר לשער לבדיקת הכבודה. זה כאב מספיק בפעם הראשונה, ואני לא בטוח שאני רוצה פעם שנייה. אבל זה לא שאני יכול לעמוד בפניה. 

בינתיים אני תוקע את האמריקאית הדוסית ואוכל את עצמי מאשמה. בכל פעם אני אומר לעצמי שהפעם לא, הפעם נעמוד בפרץ. אבל היא יודעת איך להוציא את זה ממני. היא מבקשת חיבוק, ואני נענה, כי אני רוצה לתמוך בה. ואז היא מניחה עלי יד ומתחילה ללטף, ובשלב הזה אני מבין שדי, הכובש את יצרו זה לא אני, אבל אסור לערב בזה רגשות אז אני אומר לה להסתובב ולהתכופף ונדחף לתוכה בכוח, בלי פורפליי ובלי כלום. מקווה שהיא תבין שזה לא בשבילה, שמגיע לה יותר, אבל היא רטובה תמיד וממש לא אכפת לה. אז אני עושה אותה על המזרון שהלוותי לה, אותו המזרון שעשיתי עליו גם את הסינית היפנית כל לילה בינואר 2018 עד שהשמש היתה מגרשת אותי. ואני חושב לעצמי שזה לא מן הנמנע שבקרוב אעשה את שתיהן על אותו המזרון ביחד. אבל לא, זה לא יכול לקרות. אני לא יכול להראות לאמריקאית את התשוקה שאני שומר לאסייאתית מבלי להרוס אותה. זה שונה כשאתה יודע שזה חודש אחד בשנה ולאחריו יבשת שלמה מפרידה ביניכם. 

אני צריך להשיג מזרון חדש. 

אני רוצה להדחיק.

טראמפ 2020.

את עברי שכחתי
והנני לוט בערפל, אל פי-פחת סדום
סומא בעלטה
פרי עץ הבלי-דעת מבצבץ מפי
כמו ראש חזיר מקושט במרכז השולחן
למען יראו ויריעו
למען אשמר סודותייך.

ולפתע עתידי מוצאני
בברק מסנוור של לובן נקי-כפיים
מן העלטה
ואל תוך אורות חדר האמבטיה
שצלב קרס מעטרו רשעתיים
למען יראו ויכרעו
למען תתני אותותייך.

"זיג הייל! עשו-נא חיל!"
מסלסל הרמקול השחור מתקרת החדר
"על התא,
יש לשמור מכל רבב של רפש
בכל אמצעי לשון ושפתיים
למען יראו מרחוק
למען דלת אמותייך!"

ובעודי מולעט במקל ספירלי
ולשוני משרבבת את עצמה אל מול החרסינה
שעלתה
לנו ביוקר המחייה והמוות
לוחש אלי אייל גולן מתוך האסלה השכנה, משל היה טיל לאו טסו:
"כשזה קל, זה בא.
כשזה 'קל', זה 'בא'!"

מוקדש לשולטת צעצוע שלי ;)

Before we met face to face, I would look at the occasional picture you would send and wonder what the fuck you actually look like. Somehow, you seemed different from picture to picture. The mystery was finally solved—yet was not rendered any less mysterious—when at last we met in person. After gazing long into the abyss, and having the abyss stare back into me, I came to the tantalizing realization that your eyes posses the rarest of beauties, that of asymmetry: The left is Western, round and inviting, while the right is Asian, slanted and exotic.

This dichotomy, of which your eyes are but the most striking physical manifestation, runs through your core. It is your core. You are both Japanese and Chinese, both an elite student and a complete fuck-up, both incredibly mature and unfathomably childlike. And yet, you are neither. You don’t belong on either side. Your existence defies cataloging. You have no home. You are free, and at the same time, pitifully imprisoned.

But goddamn, those eyes are pretty.

I remember walking into your room one night and finding you sprawled on the armchair, wearing that net leggings that had been haunting my dreams since first you teased me with it in a blurry picture. My jaw hit my knees on its way down. And all you did was look at me, innocently, detachedly, mockingly. What? Your eyes seemed to ask. Never seen a Sino-Japanese girl with asymmetric eyes wearing a slutty net leggings before?

We fucked a lot on that armchair. Come to think of it, we fucked a lot on the sofa and mattress as well. And all around the room, with you bent over in the sacred position of Standing Doggy. It was magnificent. Exuberating. Life affirming, in a lethal sort of way. But on the armchair specifically I came in your mouth twice out of a total of three. The first time, you had grown tired from sucking and were stroking me with your long, delicate fingers, and as I grunted that I was about to explode, you took it into your mouth and sucked my soul out of my pee-hole. The second time, you had grown tired even of stroking and I was simply shoving it in and out of your oral cavity, until I imploded internally, crying a stifled “In the mouth..!!” Those were the days. Or, more precisely, those were the nights.

You seem to smile a lot nowadays when I call you on WeChat. Funny, I don’t remember you smiling all that much when you were here. Maybe it’s the separation. I used to cry whenever your face would appear on my screen, or if I walked into your old room, or if I otherwise thought of you unexpectedly. But you, my wise and cheeky chipmunk, just smile. And when you do, your eyes sparkle with the light they suck out of the room, and I feel like crying because you are so amorphously, iridescently beautiful.

And you know what, you might not be truly Japanese or Chinese, you might not be entirely from the south or from the north, but you do have a home. And as long as your left eye is West, and your right eye is East, all you have to do is face North and keep everything properly aligned. Then your home would always be between my arms that want nothing more than to hold you close.

I miss you, baby. Both parts, on every dimension, and the integrated whole they call forth.

זוכרת את הלילות? 

הימים היו בהירים ומלאים בכאב, אבל בלילות נגלה מולי העמק הסודי והיפיפה שלך.

זה התחיל בלילה הרביעי שלך איתי. לקחתי אותך לרקוד, ובדרך סיפרת לי בביישנות שאת מכירה רק sleazy moves שלמדת במועדוניי הלילה בסין. חשבתי שאת צוחקת, אבל על הרחבה, בין כל הסטלנים שרקדו עם עצמם, התנועעת כמו לולב ברוח. העגן התנדנד בחושניות מצד לצד, אבל הראש נותר קבוע, ומבטך המסתורי צלב את הרשתיות שלי. הנערה עם עיניי הקליידוסקופ. צחקתי וכרכרתי סביבך בזריקת גפיים, מתגרה בך לשבור את התבנית הנוקשה של תנועותייך, אבל את דבקת במה שהכרת ואני רציתי יותר מהכל לדבוק בך. זה היתה הפעם הראשונה שהודיתי בפני עצמי שאני חושק בך בצורה אנוכית ו-ויסצרלית. שאני רוצה לעטוף אותך בגופי, ולא רק בחום ואהבה.

מאוחר יותר, בחדרי, נישקתי אותך על הספה.

"את בטוחה שאת רוצה את זה?" שאלתי. "זה בסדר גם אם לא. אני אוהב אותך בכל מקרה. את לא חייבת לי כלום."

"אני רוצה את זה," ענית.

חקרתי את גופך באצבעותיי ואז בלשוני. כל כך שברירית. דקה כלענה. ואני, חובב שופעות ידוע שכמותי, נזהרתי שלא לשבור שום דבר. גיליתי שהחזה שלך אומנם קטן, אבל הפטמות ארוכות וקשות. ביקשתי שאנשוך אותן. נעניתי לך בזהירות.

ליקקתי לך את הבטן ואת הגב, את הרגליים המשגעות שלך, ואת האצבעות הארוכות והדקות. משכת את החצאית שלך כלפי מעלה וגיליתי שהקליט שלך ארוך ובולט, כמו פטמה. עיסיתי אותו בלשוני ואז באצבעותי. פתאום נזכרתי במשהו.

"היי, לא אמרת לי פעם שאת לא אוהבת שמשחקים לך בדגדגן? שאת רק רוצה ג'י ספוט סטימיוליישן?"

"אני חושבת," ענית לי בכובד ראש, "שכל הגברים שהייתי איתם היו פשוט גרועים בזה. כל מה שהם ידעו לעשות זה לשפשף בכוח מצד לצד. כמו ווישרים."

חזרתי לקליט. יותר ויותר חשבתי עליו בתור פטמה שלישית. צבטתי אותו וסובבתי לשם ולכאן. ינקתי אותו בפי.

"זה בסדר? אני לא מכאיב לך?"

"אתה לא מכאיב לי. זה מרגיש טוב."

התחלתי לחקור את כניסת המערה, בודק באצבע את מידת הפתיחה, מעסה את השרירים שברצותם סוגרים וברצותם פותחים. לאט-לאט חדרתי עמוק יותר. הרגשתי שהאצבע שלי עטופה בעננים וורודים. החלל הפנימי שלך היה רך וגמיש. סובבתי את האצבע בכל הכיוונים ונדהמתי להרגיש את הקלות שבה הבפנוכו שלך הסכים לקבל אותי. הרגשתי שלו היו לי אצבעות ארוכות יותר היית יכול להשחיל אותן הצידה ולמטה, במורד רגלייך, מבפנים. הבטחת לי שוב שזה לא כואב.

הפכתי את האבע לצורת וו ויצאתי לחפש את נקודת הג'י שלך. זה נדמה שחוקי הזמן-מרחב עובדים אחרת בתוכך, ושהחלל הפנימי שלך גדול יותר מהיקף ביטנך (הצרה, יש להודות). בכל שינוי זווית קטן נתקלתי במקומות חדשים לחלוטין. מדי פעם, כמו משב רוח פתאומי, הרגשתי נקודה זעירה שחספוסה שונה, אבל כשניסיתי להמתקד בה היא נעלמה. המשכתי בעקשנות להצר את גבולות החיפוש, עד שלבסוף הצלחתי להניח עליה את האצבע.

"זה כאן?"

נאנחת בתשובה. 

הפעלתי מעט כוח וכל גופך רטט כמו מיתר של כינור. המשכתי ללחוץ לסירוגין והגניחות שלך גברו. הוספתי אצבע נוספת ובדקתי עד כמה עמוק אוכל להגיע. כשהגעתי לגבול, הנעתי את שתי האצבעות מעלה ומטה בכיוונים מנוגדים.

"אתה יכול להכניס אותו פנימה?" שאלת, ופתאום נזכרתי שאני קיים ואנחנו שנינו על הספה.

"מה עם קונדום?" שאלתי.

"לא צריך," ענית.

"לא עומד לי," הודיתי. 

"אני אטפל בזה," הבטחת.

בשניה שהכנסת אותו לפה הוא נעמד דום. לא האמנתי שאני יכול לעבור ממצב רפוי למצב קשוי כל כך מהר. 

"אני רוצה את זה בדוגי," אמרת והסתובבת, ברכיים על הספה ומרפקים על משענת הגב. ואני, נרגש ונפעם, כיוונתי כמיטב יכולתי וחדרתי. 

להגיד שזה הרגיש טוב זה כמו לומר שהרנסאנס זה משהו שקרה לכמה אנשים.

אבל זאת לא היתה התגלית הגדולה. זה תמיד מרגיש טוב לחדור, אבל הרבה פעמים אני מאבד עניין ואונות קצת אחר כך. הפעם הזו קרה דבר אחר: קימרת את גבך, ומשני צידיו של עמוד השדרה נזקפו שרירים, ובאמצע--העמק הפורה של הלילה ניבט אלי לראשונה. 

אני רוצה לומר לך, זיינתי כבר בחיי, וראיתי הרבה יותר מדי פורנו, ואף פעם לא שמתי לב לכך שהחלק המדהים ביותר בגופה של האישה הוא העמק הארוך שנוצר לאורך עמוד השדרה. הבטתי בו וכל המחשבות הטורדניות שמסתובבת בראשי ומציקות לי כהרגלן בקודש פשוט התעופפו להן למקום אחר. לא חשבתי על כלום. המראה של גבך הצנום והקמור מילא את כל הוויתי. וככל שהבטתי בו יותר כן רציתי שהרגע הזה יימשך. המציאות הצטמצמה לכדי שני רכסי הרים והעמק שביניהם. 

אחרי נצח הבנתי שאני כבר לא מרגיש את הזין שלי יותר, רק לחץ עמום בבסיס. בדיקה ידנית אישרה שהוא עדיין עומד ונוקשה, אבל מרגיש כאילו לא שייך אלי בכלל.

"התעייפתי," אמרת, ואני הבחנתי בכך שהרגליים שלי רועדות.

"השמש כבר זורחת," אמרתי. "כדאי שנלך לישון."

זה היה הלילה הרביעי שלך אצלי, והלילה הראשון מני רבים שהעברנו מחוברים. הימים היו לבנים וגבוהים, אבל העמק הפורה של הלילה הגיח בכל פעם שהשמש הלכה לישון.

ואני נזכר בו מאז בכל לילה שאת אינך. 

זוגתי באיזה התקף סדר, מרוקנת מגירות ומעיפה דברים לפח, או דוחפת אותם למגירות אחרות שגם הן ירוקנו מחדש בהתקף הבא. ככה זה, צריך סרקילציה בשביל לשמור על האוויר שלא יתעפש. היא מצאה, בין היתר, מכתבים ששלחה לי החברה הראשונה שלי, אחד מסוף 95 והשני מתחילת 96. התחלתי לקרוא אותם מתוך איזו ציפייה לנוסטלגיה מתקתקה, אבל מהר מאוד זה התחלף בקרינג' מפצפץ עצמות. לעזאזל, כמה שגיאות כתיב, איזה מחסור בפסיקים, והתוכן--היום אני יודע לזהות פאסיב-אגרסיב בסאבטקסט. כשהייתי בן 14, אני בספק אם ידעתי מה זה פאסיב, אגרסיב או סאבטקסט. 

יש לי זיכרון צרוב מהחברה ההיא. שוכבת ערומה על המזרון שלי (לא היתה לי מיטה. סתם מזרון על הרצפה. פוטון, אם תרצו), רגליה משוכות מעלה ועינייה עצומות בכוח, ואני גוהר מעליה, מנסה לדחוף פנימה ולא מצליח. לימים ההתנסות הזו חזרה על עצמה עם בנות שונות ובתנוחות שונות, והפחד מאי-העמידה במשימה החל להביס אותי עוד לפני שבכלל שלפתי. אני תוהה אם לא הצלחתי, ברוב חוכמתי וחרמנותי, לעשות לעצמי טראומה מינית בגיל 14 עם הבת הראשונה שנישקתי, ושבחוסר התחשבותה בעתידי המיני הסכימה שאנסה לדחוף לה כבר בגילנו הרך והלא-בשל. 

יש לי עוד זיכרון ממנה, כמה שנים לאחר מכן, הרבה אחרי שנפרדנו, והיא כבר אחרי מספר מערכות יחסים ארוכות טווח (במונחים של תלמידי תיכון), מנוסה מינית ואני עודני בתול וממורמר. היא הסכימה ללמד אותי איך מזדיינים, ואחרי מציצה קצרה (ואיך שהיא ידעה למצוץ, אלוהים ישמור, טכניקה אידיוסינקרטית וסופר אפקטיבית, בהחלט קרוב לראש הרשימה) טיפסה עלי והשחילה אותו פנימה. בלי חוכמות, בלי הסתבכויות, פשוט נכנס וזהו. הלב שלי דפק כל כך חזק שבקושי יכולתי להרגיש משהו, אבל מרחוק יכולתי לשמוע אותה גונחת בהתרגשות. מחשבה מטומטמת במיוחד חלפה במוחי: למה לעזאזל היא נהנית מזה ואני לא? 

אחרי שרכבה עלי קצת, אולי דקה וחצי, אולי טיפה פחות, ההתרגשות ירדה לה והיא הפסיקה להאנח. "זה תמיד ככה," היא הבטיח לי. "אני מתרגשת יותר מדי בהתחלה ולכם לוקח זמן להכנס לזה." היא ירדה ממני, וזו היתה הפעם הראשונה שלי. חזרתי לסיבוב שני אחרי כמה שבועות. שכבנו במיטה שלה וניסית לחרמן אותה. לא עבד. "אני ממש חרמן," לחשתי לה, והיא ענתה: "אבל אני לא." זה היה הסוף. האגו השברירי שלי נופץ לרסיסים (בכל השנה שהיינו ביחד היא לא אמרה לי לא, וגם אחרי זה היתה מוסיפה למצוץ לי מדי פעם, לפעמים בדרך לדייט עם מישהו אחר. לא הבנתי מאיפה פתאום קפץ לה לדחות אותי ככה), ומאז לא ראיתי אותה ולא שמעתי ממנה. בעצם, החלפנו כמה מילים בפייסבוק לפני איזה עשור. מדי פעם אני מנסה לחפש אותה ולא מוצא, וכמעט מגיע למצב שאני שולח הודעה לאחיה (אותו דווקא קל למצוא בפייס) ושואל איך אפשר ליצור איתה קשר. אבל בשביל מה? יש לי ממנה כבר טראומת אין-אונות ואת זיכרון אובדן הבתולים, שעוד לא החלטתי אם הוא טראומתי או לא. והקטע הדפוק באמת הוא שהיא כנראה הבן אדם הכי נחמד וטוב לב שיצא לי להכיר, ומאיזשהי סיבה זה תמיד עשה לי חשק להיות מגעיל ומתנשא כלפיה.

עברו כבר 25 שנה מאז אותו יום בחדר שלי כשלא הצלחתי להכניס לה, ויותר מ-20 שנה מאז הפעם ההיא בחדר שלה שהיא הכניסה לעצמה, ובזמן הזה היו לי תקופות שזיינתי במרץ ותקופות שעשיתי ביד בעוד יותר מרץ, ותקופות שהיו שילוב של השניים, אבל רק לפני כמה חודשים, כשהסינו-יפנית גילתה לי את סוד העמק הפורה של הלילה, הבנתי מה זה לזיין באמת. וכשאני חושב עכשיו על כל העשרים ומשהו שנים האחרונות של מה שחשבתי שזיונים הוא, אך לאו, אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. אולי גם זה צריך להיות שילוב של השניים. כל הזמן הזה רציתי כל כך, אבל לא ידעתי מה אני רוצה. עשיתי הרבה, ולא ידעתי מה אני עושה. וכשאני קורא את המכתבים שהיא שלחה לי אי-אז ב-95 ותחילת 96, אני חושב לעצמי, בונא, היא סופר פאסיב-אגרסיב, וזה הכל בגללך, כי רק רצית לזיין אותה ולא באמת היה לך אכפת ממנה. וזו גם הסיבה שלא הצלחת, והסיבה לכך שלא נהנית. אז אם יש לך תלונות על כל מיני טראומות שהמצאת לעצמך, כתוב אותן במכתב ושלח לעצמך, ואולי תמצא אותו באיזו מגירה בפעם הבאה שזוגתך תחטוף קריזה ותתחיל לרוקן מגירות.

חיים ולומדים, חברים. חיים ולומדים.

התראה בטלפון הזכירה לי שעברו כבר שלושה חודשים מאז שעזבת, ושאני צריך ללכת להבדק. היו לך פה שני זיוני טינדר, וכמובן שוויתרת על קונדום כי "אתם הישראלים, נופל לכם כשאתם מנסים להלביש. אולי זה בגלל שחתכו לכם את השפיץ." וואלה, אולי את צודקת, כי גם אני עד לפני כמה שבועות לא הצלחתי להחזיק אותו עומד עם גומי. ועכשיו כשאני יודע את הסוד אני מתלבט איך לעשות מזה כסף, כי יש לי אף גדול וחתכו לי את השפיץ, וכל מה שמעניין אותי זה כסף, כי אין לי ממנו כלום כרגע. 

כשחזרת מהטינדר הראשון הרגשתי מאוד מפוחד וחסר ביטחון. בראש שלי רצו כל הסרטים הטיפוסיים למוח לטאה-גברי. הזין שלו בטח גדול משלי, עבה יותר, והוא יודע להשתמש בו במומחיות מעוררת קנאה. הוא מבוגר ממני, ואני יודע שזה עושה לך את זה, והוא הלעיט אותך בעוגיות חשיש שהוא אפה בעצמו. סיפרתי לך הכל. את כל הפחדים הלטאתיים, והגדול מכולם: שתרצי לעבור להשתכן אצלו לשארית שהייתך בארץ הקודש.

חיבקת אותי ואמרת שאני מדבר שטויות, שיש לך שריטה במוח ושאת חייבת לעשות משהו דפוק ומטורף כל כמה זמן בשביל לשחרר קיטור, אבל את תמיד תרצי לחזור אלי אחר כך. שאין לי תחליף ושאומנם היה לך נחמד לדבר איתו והעוגיות העיפו אותך למציאות נפרדת, אבל זה היה כיף רק בגלל שידעת שביום ראשון את חוזרת לזרועותיי. והזין שלו באמת היה מרשים, אבל הוא לא ידע להשתמש בו בצורה מיוחדת, ואפילו דחף אותו פנימה לפני שהיית רטובה והכאיב לך, ובכלל את לא חסידה של איברים גדולים מן הממוצע, כי הפות האסייתי הקטן שלך מתקשה להתמודד איתם.

יותר מאוחר, כשכבר היה מוקדם, ואת היית חצי ישנה ומסופקת, לחשת לי שאולי את לא צריכה לספר לי את זה, אבל האמת היא שבזמן שהוא זיין אותך את עצמת עיניים וחשבת עלי.

בפעם השניה שנפגשת איתו קינאתי קצת, אבל לא יותר ממה שאני מקנא בכל אחד ברחוב שנראה לי מוצלח ממני. ובאותו הזמן גם ריחמתי עליו טיפה. חזרת עם שקית עמוסת עוגיות שהספיקה לנו לשלושה ימים של מציאויות נפרדות. 

אחרי ההתראה נכנסתי לאינסטגרם שלך. אני כמעט אף פעם לא נכנס לשם, ואני חושב שבכלל שכחת שאני יודע שיש לך. בסטורי שלך ראיתי תמונה של החדר שלי, עם הכיתוב: המקום שאני הכי אוהבת.

אני מתגעגע אליך.

את נערה סינו-יפנית, אבודה בדרום סין, סובלת מחרדה חברתית, הפרעת אישיות גבולית וחיבה מוגזמת לכדורי שינה. את רוצה גבר בגיל העמידה שיקח אותך תחת חסותו, ישכן אותך בדירתו ויתעלל בבשרך. בינתיים יש לך אותי, אבל הזרועות שלי קצרות מלחבק אותך. אני גם לא עומד להתעלל בבשרך, אלא אם תבקשי ממני להכין לך שניצל או משו. אני אלקק אותך מכף רגל ועד ראש בשמחה (בעיקר מכף הרגל), אבל לא אנשוך. רק בפטמות ובאוזן, וגם זה בעדינות. את פנטזיות השליטה שלך תאלצי לממש על המערביים שאת פוגשת בטינדר, ותקווי שתזכרי משהו ביום למחרת, כי הזולפידם עושה לך דברים מוזרים להיפוקמפוס. ממני תקבלי רק עדינות וחמלה. וג'וינטים. כל הג'וינטים שתרצי, ואז דוגי בעמידה עד שתתעייפי וליקלוקיי פותות עד שתתרצי. 

"אני מתגעגעת לזה," את אומרת לי בכל ערב.

אני לא הפנטזיה שלך, אבל לפעמים המציאות עולה על הדמיון, ומזיינת לו את הצורה. 

יש לנו את החצי שעה הזו, כשאת עוד שוכבת במיטה חצי מעולפת משינה ואני שרוע על הספה חצי רדום מעייפות. את כל כך יפה כשאת מתעוררת. וחייכנית. אולי זה בגלל שהחלק המדוכדך במוח שלך עוד לא התעורר לגמרי, ואולי זה בגלל שאת רואה את הפנים שלי על הצג שלך. 

"אני זוכרת את הספה הזאת," את אומרת בכל פעם.

"הזדיינו עליה הרבה," אני מזכיר לך, ומסובב את המצלמה שתקלוט את מדף הספרים. "זוכרת את זה? זה מה שראית כשעשיתי אותך מאחורה."

"אני זוכרת. היית כל כך גרידי. החזקת אותי ערה עד הבוקר והשמש נכנסה לי לעיניים."

"אני מצטער, בייבי."

"זה בסדר. אני רוצה לעשות את זה שוב."

"בחורף הבא," אני מבטיח ומת קצת מבפנים.