זוגתי באיזה התקף סדר, מרוקנת מגירות ומעיפה דברים לפח, או דוחפת אותם למגירות אחרות שגם הן ירוקנו מחדש בהתקף הבא. ככה זה, צריך סרקילציה בשביל לשמור על האוויר שלא יתעפש. היא מצאה, בין היתר, מכתבים ששלחה לי החברה הראשונה שלי, אחד מסוף 95 והשני מתחילת 96. התחלתי לקרוא אותם מתוך איזו ציפייה לנוסטלגיה מתקתקה, אבל מהר מאוד זה התחלף בקרינג' מפצפץ עצמות. לעזאזל, כמה שגיאות כתיב, איזה מחסור בפסיקים, והתוכן--היום אני יודע לזהות פאסיב-אגרסיב בסאבטקסט. כשהייתי בן 14, אני בספק אם ידעתי מה זה פאסיב, אגרסיב או סאבטקסט.
יש לי זיכרון צרוב מהחברה ההיא. שוכבת ערומה על המזרון שלי (לא היתה לי מיטה. סתם מזרון על הרצפה. פוטון, אם תרצו), רגליה משוכות מעלה ועינייה עצומות בכוח, ואני גוהר מעליה, מנסה לדחוף פנימה ולא מצליח. לימים ההתנסות הזו חזרה על עצמה עם בנות שונות ובתנוחות שונות, והפחד מאי-העמידה במשימה החל להביס אותי עוד לפני שבכלל שלפתי. אני תוהה אם לא הצלחתי, ברוב חוכמתי וחרמנותי, לעשות לעצמי טראומה מינית בגיל 14 עם הבת הראשונה שנישקתי, ושבחוסר התחשבותה בעתידי המיני הסכימה שאנסה לדחוף לה כבר בגילנו הרך והלא-בשל.
יש לי עוד זיכרון ממנה, כמה שנים לאחר מכן, הרבה אחרי שנפרדנו, והיא כבר אחרי מספר מערכות יחסים ארוכות טווח (במונחים של תלמידי תיכון), מנוסה מינית ואני עודני בתול וממורמר. היא הסכימה ללמד אותי איך מזדיינים, ואחרי מציצה קצרה (ואיך שהיא ידעה למצוץ, אלוהים ישמור, טכניקה אידיוסינקרטית וסופר אפקטיבית, בהחלט קרוב לראש הרשימה) טיפסה עלי והשחילה אותו פנימה. בלי חוכמות, בלי הסתבכויות, פשוט נכנס וזהו. הלב שלי דפק כל כך חזק שבקושי יכולתי להרגיש משהו, אבל מרחוק יכולתי לשמוע אותה גונחת בהתרגשות. מחשבה מטומטמת במיוחד חלפה במוחי: למה לעזאזל היא נהנית מזה ואני לא?
אחרי שרכבה עלי קצת, אולי דקה וחצי, אולי טיפה פחות, ההתרגשות ירדה לה והיא הפסיקה להאנח. "זה תמיד ככה," היא הבטיח לי. "אני מתרגשת יותר מדי בהתחלה ולכם לוקח זמן להכנס לזה." היא ירדה ממני, וזו היתה הפעם הראשונה שלי. חזרתי לסיבוב שני אחרי כמה שבועות. שכבנו במיטה שלה וניסית לחרמן אותה. לא עבד. "אני ממש חרמן," לחשתי לה, והיא ענתה: "אבל אני לא." זה היה הסוף. האגו השברירי שלי נופץ לרסיסים (בכל השנה שהיינו ביחד היא לא אמרה לי לא, וגם אחרי זה היתה מוסיפה למצוץ לי מדי פעם, לפעמים בדרך לדייט עם מישהו אחר. לא הבנתי מאיפה פתאום קפץ לה לדחות אותי ככה), ומאז לא ראיתי אותה ולא שמעתי ממנה. בעצם, החלפנו כמה מילים בפייסבוק לפני איזה עשור. מדי פעם אני מנסה לחפש אותה ולא מוצא, וכמעט מגיע למצב שאני שולח הודעה לאחיה (אותו דווקא קל למצוא בפייס) ושואל איך אפשר ליצור איתה קשר. אבל בשביל מה? יש לי ממנה כבר טראומת אין-אונות ואת זיכרון אובדן הבתולים, שעוד לא החלטתי אם הוא טראומתי או לא. והקטע הדפוק באמת הוא שהיא כנראה הבן אדם הכי נחמד וטוב לב שיצא לי להכיר, ומאיזשהי סיבה זה תמיד עשה לי חשק להיות מגעיל ומתנשא כלפיה.
עברו כבר 25 שנה מאז אותו יום בחדר שלי כשלא הצלחתי להכניס לה, ויותר מ-20 שנה מאז הפעם ההיא בחדר שלה שהיא הכניסה לעצמה, ובזמן הזה היו לי תקופות שזיינתי במרץ ותקופות שעשיתי ביד בעוד יותר מרץ, ותקופות שהיו שילוב של השניים, אבל רק לפני כמה חודשים, כשהסינו-יפנית גילתה לי את סוד העמק הפורה של הלילה, הבנתי מה זה לזיין באמת. וכשאני חושב עכשיו על כל העשרים ומשהו שנים האחרונות של מה שחשבתי שזיונים הוא, אך לאו, אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. אולי גם זה צריך להיות שילוב של השניים. כל הזמן הזה רציתי כל כך, אבל לא ידעתי מה אני רוצה. עשיתי הרבה, ולא ידעתי מה אני עושה. וכשאני קורא את המכתבים שהיא שלחה לי אי-אז ב-95 ותחילת 96, אני חושב לעצמי, בונא, היא סופר פאסיב-אגרסיב, וזה הכל בגללך, כי רק רצית לזיין אותה ולא באמת היה לך אכפת ממנה. וזו גם הסיבה שלא הצלחת, והסיבה לכך שלא נהנית. אז אם יש לך תלונות על כל מיני טראומות שהמצאת לעצמך, כתוב אותן במכתב ושלח לעצמך, ואולי תמצא אותו באיזו מגירה בפעם הבאה שזוגתך תחטוף קריזה ותתחיל לרוקן מגירות.
חיים ולומדים, חברים. חיים ולומדים.