יש הנולדים דאדים, יש ההופכים דאדים בעבודה קשה, ויש כאלו שהדאדיות נכפית עליהם.
"אתה כזה דאדי," אמרה לי ידידה אי-שם לפני הקורונה. הדוסית, שעמדה מאחוריה, הנהנה בחיוך ואורו עיניה. באותו הרגע ידעתי שלעולם לא אשכב איתה שוב (אבל הפעם התכוונתי לזה. ללא הגבלת הכלליות, ועם לקחת בחשבון שלפעמים החרמנות מעבירה אותי על דעתי).
אז כן, אני דאדי, מסתבר. לא דומ-דאדי (צר לי על עצמי שאני יודע בכלל מה זה); לא קינקי דאדי; לא שוגר דאדי (הלוואי. אבל קיבלתי ששתאלפים שקל מענק קורונה); פשוט... דאדי. דאדי בלאי. כזה שמוצא ברחוב נקבות אומללות כשהוא יוצא לזרוק את הזבל ומכניס אותן פנימה לתת להן קערית חלב ואיזו לטיפה בראש. ואז הן נשארות ומספרות לו על פטיש צרותיהן הגדולות, והוא מנסה לעזור, כי הוא בחור נחמד, סך הכל, ואולי גם קצת חרמן עליהן (לא על כולן. לא עליך, את יודעת מי את, אז תרגיעי). ופתאום הוא... דאדי.
לא תמיד הייתי כזה. אני נשבע. עד לפני שש-שבע שנים הייתי סתם טינאייג'ר חרמן. בן שלושים, אמנם, אבל עדיין. זייפתי עניין כשצריך, וגם כשלא צריך -- אף אחד לא הסביר לי, לצערי, שהדרך לנקביי האישה אינה עוברת דווקא דרך מסלול הידידות -- ועל הדרך זיינתי מעט והתחבבתי הרבה, בעיקר על נשים שלא היה לי בהן הרבה עניין בפועל.
ואז -- קרה לי משהו (ע"ע שם הבלוג). אני לא רוצה להכנס לפרטים, אבל זה הקפיץ בי איזה פיוז, לחץ לי על איזה סוויץ', התנה לי איזה נוירון אחד לנוירון אחר (הם חבורה של קומוניסטים, יורים ביחד ומתחווטים ביחד), ופתאום (או יותר נכון, בהדרגה), התחיל להיות לי אכפת. החרמנות לא נעלמה, אבל לקחה כינור שני לכיסא שליד הנהג ודחפה את הקשת לפה בזעף.
בקיצור, התדדאדתי.
זו לא עבודה קלה, להיות דאדי. בעיקר לא למרוטות הנפש שהעליתי בחכתי בואכה פחי הזבל. יש לי יחסית הרבה יותר זמן חופשי, אבל יש לי מקום בלו"ז למקסימום שתי בייביות, וזה לא משאיר לי תעצומות נפש לקשרים חברתיים נוספים. היום, למשל, התעוררתי השכם בצהרים היישר לתוך משבר מתגלגל של הדוסית, ובקושי הספקתי לכבות את השריפה הזו לפני שקיבלתי הודעה מהאסייתית שהיא מחפשת חבל לתלות את עצמה. ולא, כך הסתבר לי, במובן המטאפורי.
הדוסית בינתיים נפלה לתהום תחתית, ואין לה אף אחד בעולם מלבדי שיזרוק לה מטפחת משי או כפפה. אז זרקתי. כמובן שזרקתי. אני לא יכול להשאיר אותה לבד בשעת משבר.
ועד שסיימתי איתה, היית צריך לחזור שוב לאסייאתית.
סתם עוד יום שיגרתי בחיי הדאדיים. לפעמים אני חושב שהן מתאמות את זה ביניהן.
אני לא מתחרט. הצלתי שתי נפשות לישראל (בעצם, אחת לישראל ואחת למזרח הרחוק). אבל לפעמים אני נאנח בקול רם ומייד מתכווץ. כי זוגתי חדת האוזן לעולם לא תפספס אנחה טובה.
"אתה לא יכול להציל אנשים מעצמם," היא אומרת לי.
"אני יודע," אני עונה, אבל קול עיקש וטיפש בתוכי לוחש אתה דווקא כן יכול. עוד קצת, רק עוד קצת, והאסייתית תראה עד כמה שהחיים יפים ותפסיק לרצות למות, והדוסית תתחזק ותלמד איך לא להתרסק לאלפיי חתיכות בכל פעם שהיא יוצאת מהבית.
אז כנראה שזה מה שהופך אותי לדאדי, בסופו של דבר -- אני פתי-מאמין-לעצמו.
דאדי אאוט.
