לפני כמה ימים חלמתי על טראמפ. חלמתי שהוא נואם על במה מאולתרת באיזה קניון, ובני נוער מעאפנים מפריעים לו לדבר. ואני רוצה לצעוק עליהם שישתקו, שיתנו לו לדבר, אבל הם בשלהם והוא בשלו, ורק אחר כך כשהוא כבר מסיים אני לוחץ לו את היד ומתרגש.
סיפרתי לזוגתי בבוקר. היא הסתכלה עלי בדאגה, הניחה יד קטנה וחמימה על ראשי ואמרה: "אני חושבת שיש לך בעיות."
אז כן, יש לי בעיות, ואני עובד קשה על להתמודד איתן בדרך האחת והיחידה שאני יודע: הדחקה מוחלטת.
הזמן כנראה עובר מהר כשמדחיקים, כי איכשהו כבר עברה שנה, והנה הסינית היפנית עומדת לבקר שוב. אני מצפה ומשתוקק לה בו בזמן שאני חרד מבואה. אני מתגעגע לעיניים שלה, לחולצות המפוספסות הדקות ולחצאיות הפרקטיות. אני מתגעגע ללילות הלבנים שלנו שהסתיימו תמיד כשהשמש התחילה לסנוור דרך התריס השבור. אני יודע שברגע שהיא תגיע היא תתמסר לי, ואני לה, ואחרי חודש ויומיים אני אבכה שוב בשדה התעופה כשהיא פוסעת אל מעבר לשער לבדיקת הכבודה. זה כאב מספיק בפעם הראשונה, ואני לא בטוח שאני רוצה פעם שנייה. אבל זה לא שאני יכול לעמוד בפניה.
בינתיים אני תוקע את האמריקאית הדוסית ואוכל את עצמי מאשמה. בכל פעם אני אומר לעצמי שהפעם לא, הפעם נעמוד בפרץ. אבל היא יודעת איך להוציא את זה ממני. היא מבקשת חיבוק, ואני נענה, כי אני רוצה לתמוך בה. ואז היא מניחה עלי יד ומתחילה ללטף, ובשלב הזה אני מבין שדי, הכובש את יצרו זה לא אני, אבל אסור לערב בזה רגשות אז אני אומר לה להסתובב ולהתכופף ונדחף לתוכה בכוח, בלי פורפליי ובלי כלום. מקווה שהיא תבין שזה לא בשבילה, שמגיע לה יותר, אבל היא רטובה תמיד וממש לא אכפת לה. אז אני עושה אותה על המזרון שהלוותי לה, אותו המזרון שעשיתי עליו גם את הסינית היפנית כל לילה בינואר 2018 עד שהשמש היתה מגרשת אותי. ואני חושב לעצמי שזה לא מן הנמנע שבקרוב אעשה את שתיהן על אותו המזרון ביחד. אבל לא, זה לא יכול לקרות. אני לא יכול להראות לאמריקאית את התשוקה שאני שומר לאסייאתית מבלי להרוס אותה. זה שונה כשאתה יודע שזה חודש אחד בשנה ולאחריו יבשת שלמה מפרידה ביניכם.
אני צריך להשיג מזרון חדש.
אני רוצה להדחיק.
טראמפ 2020.
