נאמנות ותשוקה

בצהריי היום, כששכבתי לנוח, הרגשתי עייף וזה תסכל אותי. ניסיתי לחשוב על דברים טובים, היו מלא ומהר מאוד, חשבתי על החיוך והאור בעיניים שלה. חשבתי על המילים הטובות והמגע העדין שלה שהיו גורמים לי לרטיבות נעימה בתחתונים. חשבתי על המבט שלי אליה, מבט של הערצה. חשבתי כמה היא גורמת לי להרגיש יפה וסקסי וכמה זה מרגש, כל פעם מחדש. אחרי כמה דקות נרדמתי. נראה לי שהיה גם חיוך קטן.

לרדת על הברכיים מולה וללטף לה את הרגליים בהערצה

או

לשבת לצידה על הספה ושהיא תלטף לי את הרגליים?

#1

אני מרים את החולצה וחושף את הבטן שלי. היא מעבירה פד אלכוהול קריר, תופסת קצת בשר ביד אחד וביד השני תוקעת בעדינות את המזרק ומזריקה לי את המנה היומית של קלקסן.

#2

עוד אזעקה קוטעת את היום, אנחנו נכנסים לממ"ד. אני יושב על המזרן, צמוד לקיר והיא מניחה עליי את הראש. אני מרגיש את החרדה משתלטת עליה ואני מלטף לה את הראש עד שמגיעה ההודעה שאפשר להתחזלש.

#3

ערב דיי שקט לבינתיים. הילדים משחקים בטלפונים, אנחנו מסיימים פרק של שון מרפי, הרופא הטוב. "אתה בא להתקלח", היא שואלת ואני משיב בחיוב. דקה אח"כ אנחנו מתחת למים החמים וכל חדר האמבטיה מתמלא באדים. אני צמוד אליה, הזין הרפוי שלי בשקע שבין הישבנים ואני מחבק אותה חזק. ביום רגיל כבר הייתי על הברכיים, מסתכל עליה מלמטה ומאונן, אבל אנחנו לא ביום רגיל. 

#4

היא מגיעה למטבח. הקפה כבר על השולחן ואני מגיש לה את הבאבקה של אלחנן שעברה חימום בנינג'ה וברגע שהיא תופסת קצה ומושחת חתיכה, נמרח לה חיוך ענקי על הפנים והעיניים שלה זוהרות מאושר. לכמה רגעים לא היו דאגות, רק אושר טהור.

אני מתגעגע לגמור בשבילה. מתגעגע לאזור אומץ ולבקש ממנה רשות. לחכות בסבלנות ובהתרגשות לאישור שלה. אני מתגעגע לאינטימיות הזאת מרחוק. לצורך העמוק להתלבש בשבילה ולזכות ממנה במחמאות. אני מתגעגע להובלה שלה, להנחיות שלה, איך לגעת בעצמי. אני מתגעגע להיות שלה באותם רגעים. לחלוק איתה את החלק הזה שבי, ש(כמעט) אף אחד לא מכיר.

אני מתגעגע לצעד הבא, שהיא תגרום לי לעשות, זה שלא חשבתי שאצליח לעשות, אבל איתה, אני יכול הרבה יותר. אני מתגעגע להקליט לה הודעות ספונטניות שגורמות לתשוקה שלי לפרוץ כמו לבה. אני מתגעגע לאופן שהיא מלמדת אותי לחוות את התשוקה אליה. אני מתגעגע למצוא את המילים הנכונות כדי לזכות בגמירה המיוחלת ואז להקדיש לה את הגמירה מכל הלב, כאילו עתיד העולם תלוי בהקדשה שלי אליה.

אני מתגעגע לטלטלה הרגשית של האורגזמה ולשלולית של זרע על הרצפה. אני מתגעגע למחסור באוויר אחרי הגמירה ולהנחיה שלה ללקק את כל הזרע שלי בשבילה. אני מתגעגע לשלוח לה תמונה שלי מרוח בזרע על הפנים. אני מתגעגע לתחושת הגאווה שעמדתי במשימה ולטעם המריר של הזרע, שישאר זמן מה, בפה.

פרלין אתגרה ולא יכולתי לעמוד בפיתוי

מקווה ש"יעמוד" בציפיות

מצאתי את עצמי משוטט בעיר שפעם היתה מוכרת ומזמינה והיום מנוכרת, זרה ומכוערת. נתתי לרגליים לקחת אותי לאן שראו לנכון. לא הייתי לחוץ בזמן והיה יום חורפי ארצישראלי מצוי, כלומר חמים ונעים.

הרמתי את הראש, סרקתי את הרחוב, ירדתי לפרטי פרטים. חיפשתי את היופי הקטן בכיעור הגדול ולפתע קלטתי אותה בקצה השני של הרחוב, בין המון אנשים, אבל אי אפשר שלא להבחין בה. משהו בה הפנט אותי והמשכתי להסתכל עליה. יכולתי לשמוע את נקישות העקבים שלה מבעד לרעשי עיר סואנת.

חצאית שחורה, צמודה, מבליטה תחת עסיסי ומסתירה ירכיים עסיסיות לא פחות. היא לא שמה לב שאני מביט בה, אבל אז החצאית עלתה לה וחשפה ירכונים מעוטרים בתחרה וזאת הנקודה שאני עברתי למצב צבירה אחר. היא מסדרת את החצאית ומרימה את הראש, המבטים נפגשים, היא מחייכת אליי ואני משפיל מבט. 

המשכתי ללכת ללא שום תכנון עד שהגעתי למרכז מסחרי. נכנסתי, חיפשתי חנות ללבני נשים. נכנסתי והתחלתי לחפש לעצמי משהו יפה. לפתע אני מרים את הראש וקולט אותה בצד השני של החנות. התקרבתי אליה, בניסיון לראות מה היא מחפשת. כמה דקות אח"כ, היא נעצרה ממש לידי, בזמן שאני מחפש את המידה שלי. "זה יהיה לך ממש יפה", היא אומרת, מגישה לי סט וממשיכה בדרכה. לכמה שניות, שנראו כמו נצח, עמדתי במקום ולא הבנתי מה קרה כאן.

הלכתי לקופה, שילמתי ויצאתי בזריזות, בניסיון למצוא אותה שוב, אבל ללא הצלחה. בדרך חזרה הביתה, לא הפסקתי לחשוב עליה.

#1

החשק המיני שלי כמעט ולא קיים וזה מעציב אותי. היו לי התחלות של מחשבות שבימים רגילים היו מובילים לפוסטים חדשים ושפיכות מרשימות, אבל אני עדיין לא שם.

#2

חשבתי לבקש ממנה רשות לגמור אבל פיזית, אני לא יכול לרדת על הברכיים, למרות שנפשית, זה בדיוק מה שיעשה לי טוב.

#3

כל הארץ פורחת, הכל ירוק, סגול, צהוב, אדום ואני מקנא בכל מי שמטייל עכשיו. זה כלכך חסר לי... הייתי נותן המון כדי להיות מסוגל לעשות איזה מקטע של שביל הגולן.

#4

סבלנות, זה רק זמני.

שבת שלום. תהיו טובים

אני כבר בבית והשהות בביה"ח נראת רחוקה, הפצעים הקטנים בבטן, מזכירים את מה שהיה. רק אתמול היה לי את האומץ לעמוד מול המראה ולהסתכל. קצת מאכזב, ציפיתי למשהו קצת יותר "יפה" חשבתי שזה יהיה אפילו סקסי עם תחתוני תחרה או משהו עדין ויפה, אבל לא ממש.

בשלישי היתה לנו שיחה קשוחה, על מה אני אעשה עד תחילת הטיפולים. "אני רוצה שתמלא את הלב שלך בכל האושר שיש, כדי שתשב בכורסא המקוללת ותקבל את הזריקה שתפרק לך את הגוף, תוכל להתחזק עם כל הזכרונות הטובים", היא אומרת והבכי מתפרץ. "אתה לא תמות לי, אני לא אתן לך, אבל הכי גרוע, כשתהייה חלש, אני לא אעמוד בזה, אם תצטער שלא עשית משהו כי אולי לא תוכל לעשות אותו, בזמן הקרוב". היא מוסיפה והנשמה שלי מתכווצת. 

אני אדם של שגרה, סדר יום/שבועי קבוע, משפחה, עבודה, משהו טעים, קצת טלוויזיה, חופשה כמה פעמים בשנה. פעם היו לי חלום גדול, לטייל בעולם, ללמד, להציג..  זה כבר לא יקרה, אז נשאר לי חלום קטן, שהתחלתי לעבוד עליו ומראש, זה תוכנן לקחת שנים אבל אנחנו אף פעם לא חושבים שהזמן יגמר ואז כשקורה משהו, אף אחד לא מצטער שהוא לא היה מספיק בעבודה, אלא מתבעס שלא הספקת לעשות דברים עם המשפחה, לבקר בכל מיני מקומות, לאכול באיזו מסעדה מפוארת, להגשים איזה חלום או פשוט לחיות את הרגע.

במאחורה של המחשבות, אני לא מפסיק לחשוב אם היא התכוונה שזה הזמן שלי להגשים איזו פנטזיה או שתיים?! אבל אני לא בטוח שיש לי את הכוחות הנפשיים לזה לכרגע. 

כשעמדתי מול המראה חשבתי על אובדן השיער העתידי בעקבות הטיפולים שכנראה אצטרך לעבור. השיער שעל הראש, אף פעם לא סיפור גדול, גם לא בשנים שהיה לי שיער ארוך אבל מה עם הזקן הצרפתי שאיתי מגיל 17 בערך? מה עם שיער הגוף שיעלם ואיך זה ישפיע על התשוקה המרכזית שלי?

היה לי קשה לצאת מהבית, לבי"ח, למרות שהייתי שלם עם העובדה שאני אחזור הביתה עם פחות איברים אבל אם זה מה שצריך כדי להיות בריא ונקי מסרטן, אני מוכן לזה וכל מה שרציתי שזה יגמר כבר ונוכל לשכוח שכל זה היה.

הרגע הקשה הראשון היה להוריד את הטבעת מהיד, אבל לפני שהספקתי להבין מה קורה, כבר התגלגלתי לחדר הניתוח. על מיטת הניתוח, המרדים ושאר אנשי הצוות התלוצצו איתי אז לא הספקתי להריץ מחשבות וזכרונות ונרדמתי בלי להרגיש. כשפקחתי עיניים הייתי לבד בחדר, אבל אחרי כמה שניות נרדמתי שוב. בפעם הבאה שהעיניים נפקחו, היא כבר ישבה לצידי. 

"מה הוא הוציא?", שאלתי ישר ואז הפנים שלה השתנו והיא אמרה שכלום. ידעתי שיש אפשרות כזאת אבל היא היתה בתחתית הרשימה ואז היא נראתה כאפשרות הכי גרועה. הרגשתי איך הכל מתפרק והתחלתי לבכות. היא בכתה איתי ואחרי נשימה ארוכה היא הסבירה את המצב. הייתי מטושטש ועצוב מכדי לעכל באמת.

"אני לא רוצה למות", אמרתי לה עם מבול של דמעות. מעולם לא פחדתי מהמוות אבל באותו רגע הוא הרגיש קרוב מדי. "אני לא מתכוונת לתת לך למות בקרוב, לא מהמחלה הזאת ולא משום דבר אחר", היא אמרה בנחרצות והרגיעה אותי. הנחתי את הראש על הכרית ונרדמתי שוב.

התעוררתי מוקדם בבוקר ולא ידעתי איך אני מרים את עצמי לשירותים. הליכה של כמה צעדים בודדים היתה כמעט משימה בלתי אפשרית, אבל לגמרי אפשרית. בפעם הבאה שהתעוררתי היא בדיוק נכנסה לחדר בריצה ועם חיוך ענקי על הפנים והתרגשות. שתינו קפה ואכלנו מאפה. "מתלוצץ עם פחמימותיו".

זה היה הזמן לדבר קצת ברצינות על מה הולך לקרות מעכשיו. כמו שאני מכיר אותה, היא כבר קראה מלא חומר מקצועי ובדקה כל דבר אפשרי. "אחרי שסיימתי לבכות, קראתי מלא על המחלה ועל איך אפשר לטפל ואני לא מתכוונת לתת לך למות. אתה הבטחת להזדקן איתי וזה מה שיקרה", היא אמרה בנחרצות ומלאה אותי בתקווה.

אחרי מקלחת ירדנו למטה, לתפוס קצת שמש. הסתכלתי על העוברים והשבים, כל אחד והניתוח שלו, אבל אני על הרגליים, הולך לאט אבל הולך, נושם, מדבר, שומע... הרבה יותר מחצי הכוס המלאה. הסתכלתי עליה והיא נראתה לי יפה מתמיד, איזה מזל יש לי, חשבתי לעצמי בזמן שהשמש החורפית מחממת אותי. לרגע הרגשתי כמו בשיר של גבריאל בלחסן. 

לקראת הערב, ירדנו שוב והתהלכנו. חצינו את הכביש עד לתצפית על הים. היא ישבה על הספסל ואני עמדתי כי הנקז שתקוע לי בבטן מקשה על ישיבה. השקיעה היתה כבר לקראת סיומה אבל הצליחה למלא לי את הנשמה בקצת אופטימיות. אני לא זוכר מה ניסיתי לעשות אבל לא הצלחתי וזה שבר אותי. התחלתי לבכות אבל היא מיד עזרה לי להתאושש.

אני שונא להרגיש מוגבל ולבקש עזרה בדברים שאני יכול לעשות לבד, אבל במצבי, אני צריך ללמוד לבקש עזרה ולתת לאחרים לעשות בשבילי, אפילו דברים קטנים ומטופשים. 

בלב כבד היא נסעה הביתה, בדרך היא עברה אצל סבא וסבתא ושלחה לי תמונה עם הילדים. זה שימח אותי כלכך ונרדמתי עם מחשבות טובות.