סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

נאמנות ותשוקה

משתף אתכם במחשבות שלי, ברגשות, בתשוקות...
לפני חודש. 16 באוקטובר 2024 בשעה 10:40

הילדים כבר במיטות, אני צופה בתכנית האקטואליה המועדפת עליי והיא מקלידה במרץ בצד השני, ליד שולחן האוכל. בתיאום שאין מושלם ממנו, היא מכבה את המחשב והתכנית מסתיימת. אני מכבה את הטלוויזיה ואתה מזגן והולכים ביחד לחדר השינה.

אנחנו מדברים קצת על היום שהיה ומתכננים את הלוז לימים הקרובים, ככל שניתן. מפה לשם אני מנשק אותה, נשיקה עדינה כזאת אבל ממש טובה, כזאת שמעלה לה חיוך על הפנים, חיוך של אהבה ותשוקה שמתחילה להתעורר, אז אני מצמיד את השפתיים שלי ומנשק אותה שוב ומיד היא שולחת את היד שלי אל בין רגליה.

אחרי שהאצבע שלי מחליקה לכוס שלי, היא מסיתה את הראש שלי ישר לפטמה הקרובה ואני נוגס בעדינות והיא משחררת גניחה ועוד אחת בנגיסה הבאה וככה ממשיכים, אצבע. שמטיילת בכוס שלה ועל הדגדגן ונגיסת פטמה. אני מרגיש שהיא נרטבת וכמו תמיד, אני חושב על הפנטזיה שלי, לגרום לה לאורגזמה, רק מנגיסת/מציצת פטמה.

אני מספר לה שזה הטריף אותי אתמול לזיין אותה עם זין רפוי והיא מספרת שהיא מאוד גירה אותה והיא הזכירה לי שהיא אוהבת להצמיד את הזין הרפוי שלי לדגדגן שלה ולהשתפשף עליי, "אתה זוכר שהשפרתי עליך ככה, כמה פעמים", היא אומרת וזה מעלה לי זכרונות כלכך נעימים.

היא מספרת לי על פנטזיות שרצו לה במחשבות וזה עדין מדי בשבילי, הייתי רוצה שהיא תהייה הרבה יותר סוטה מזה, רציתי שהיא תספר לי שהיא רעבה לזין גדול ולגבר שיזיין אותה בלי הפסקה, בכל החורים שלה, אבל היא לא שם ואני שותק ולא מספר לה על הרעב הזה שבוער בי.

אני מתמסר לדגדגן שלה בזמן שאנחנו מחליפים פנטזיות, היא קרובה לגמירה, אבל לא מצליחה. אני משקיע ומתמסר, מגביר ומוריד את הקצב, לפי הצורך שלה, סבלני... היא כמעט מוותרת ואומרת שזה לא משנה ושהיא מעדיפה שאני אגמור, אבל אני לא מוותר לה ואומר לה שאם היא תגמור על האצבע שלי, אני אזיין אותה עם הזין הקטן שלי. המילים האלה מטריפות אותה ואני חוזר על המשפט הזה, פעם אחר פעם, כמו איזו מנטרה...

"אם תגמרי על האצבע שלי, אני אזיין אותך, עם הזין הקטן שלי", אני מגביר את הקצב וממשיך לחזור על המשפט וזה קורה, זה ממש קורה עכשיו, "אם תגמרי לי על האצבע שלי, אני אזיין אותך עם הזין הקטן שלי" והיא גונחת "דילדו, אני גומרת עליך, עוד שניה, אני גומרת" וכמה שניות אח"כ היא באמת גמרה לי על האצבע. כל הגוף שלה רעד ואני חיבקתי אותה וליטפתי לה את הפנים.

"עכשיו תורך, דילדו", היא אומרת ואני מגורה נפשית אבל הזין שלי רחוק מלהיות קשה. אני משפשף אותו על שפתי הכוס הרטוב שלה ומחליק לתוכה. "אני רוצה להיות יותר גבר בשבילך", אני אומר לה בקול רועד. "אני רוצה לזיין אותך כמו שאת צריכה", אני מוסיף, "אבל אני רוצה להיות סיסי ורק שלך". אני נבהל קצת כשאני שומע את עצמי אומר את המילים האלה שבחרתי בקפידה ובעדינות. "דילדו, אתה כבר שלי ורק שלי ואתה יכול גם להיות יותר גבר, אם תרצה. מה אתה מעדיף?, היא שואלת. 

ברור שאני רוצה להיות סיסי כנוע ומושפל, אני אומר לעצמי בראש, אבל אני לא יכול להגיד לה את זה, היא צריכה אותי גם כגבר, במיוחד עכשיו. "אני לא יודע, גם וגם", אני עונה בקול רועד וחודר אליה בכל הכוח. אני מזיין אותה מהר, עצוק, חזק, כמו פעם, אבל אחרי שתי דקות אני עוצר וחוזר לזיין אותה בעדינות עם זין שהולך ונעשה רפוי.

המחשבות בראש מפריעות לי להתרכז, זה תמיד קורה לי כשאני מזיין אותה. המלאך מספר לי שרק אני יודע לזיין ולענג אותה והשטן, צוחק עליי שאני גבר עלוב, כנוע שצריך השפלה כדי להגיע לפורקן. "אני צריך לדעת שאני מספק אותך, שאני הגבר שלך שעושה לך טוב, אבל אני צריך גם להיות סיסי, להרגיש שאני שלך ולתת לך להוביל ולהשתמש בי כמו שאת צריכה". אני אומר לה ומרגיש את הזין שלי מתקשה פתאום.

"אני יודעת שאתה צריך להתלבש וכמה שזה עושה לך טוב, להיות הדילדו שלי ולשרת אותי. אני אתן לך את כל מה שאתה צריך ואתה תתן לי קצת יותר ממך", היא אומרת ומנשקת אותי בלהט. אני מזיין אותה בקצב מתגבר ורגע לפני הגמירה, אני מבקש רשות והיא, כמובן, מסכימה. אני מרגיש את הזיןצשלי רועד בתוכה ואת הביצים מתרוקנות מזרע. אני נופל עליה, רועד ובוכה, היא מחבקת אותי ומלטפת לי את הראש. "תודה, דילדו שלי", היא לוחשת לי באוזן ואני מרגיש לאט לאט שהכל נרגע.

לפני חודש. 11 באוקטובר 2024 בשעה 10:21

תנו לסכין להסתובב, לשמיים להשחיר,
לים להאדים לפצעים להסגר.
כשהירח מוכתם בדם,
כשהמוות בא מהים ולוקח אותך,
לשם היו לוקחים את הילד ומלבישים אותו בגדי זהב.
אומרים לו להתפלל אבל הוא היה שותק.
והוא היה מהלך בעולם. פונה למערב,
מסתובב אל המזרח.
באים קילוחי המים,
באים קילוחי הדם.

וככה החיים שלו היו מתהפכים:
טמא, טהור, טמא וטהור, טהור וטמא, טמא וטהור.
והיו לו שני לבבות וכל אחד מהם שבור בפני עצמו.
וכל אחד מהם שבור בזכות עצמו.

וככה החיים שלו היו נראים:
מלון, מלון ומרתף, מרתף ומלון,
מלון ומרתף, מרתף ומלון.
ובאותו הלילה - מלאך, גלגל, כוכב, מלאך.

תנו לסכין להסתובב
תנו לילד לבכות
לכבס את בגדייכם בדמעות.

ואלה היו מאורעות הגוף:
עכשיו הטרף נהיה לצייד טורף,
צייד וטורף טורף וצייד. צייד וטורף טורף וצייד.

וככה החיים שלו היו מתהפכים:
טמא, טהור, טהור וטמא,
טמא וטהור, טמא וטמא.

הייתי רוצה להגיד תפילה
להתכוון בכוונה שלמה
אבל אני רוצה את הסוף ולא את ההתחלה
אני רוצה לראות את המוות בא
אני רוצה לראות אותו בא אלי
אני מבקש את מות יקירי
אני מבקש את מות ידידי
אני מבקש את מות אהובי
אמא יקרה ליבי מדמם לראות אותך חולה
אני מבקש את המוות בך
וגם אני מבקש את השבר המוחלט ולא את החלקי
אני מבקש את השבר הסופי
השבר האלוהי, השבר המלכותי,
טמא, טהור, טהור וטמא, טמא וטהור
ובאותו הלילה - מלאך, גלגל
ואלה היו מאורעות הלב
גוף דם
גוף דם

פתחנה שערי. פתח שיפוי. בישה זמני.
ירחה במזלה דה עקרבה. שכרנה שערי.
פתחנה שערי. פתחנה שיפוי. בישה זמני.
סיסיה סדיקה במזלה דה עקרבה. שכרנה שערי.


 

 

גמר חתימה טובה. תהיו טובים לעצמכם, תהיו טובים לאחרים, שהחיילים הגיבורים שלנו יחזרו הביתה בשלום, יחד עם החטופים, שהפצועים יבריאו ויחלימו, שכולם יחזרו לבתים שלם, שנדע ימים שקטים וטובים, שגשוג וצמיחה.

לפני חודש. 10 באוקטובר 2024 בשעה 14:10

רציתי לבקש סליחה ממישהי כנראה לא תקרא את המילים האלה. פליטת הקלדה פגעה בה בלי כוונה וגם התנצלות לא עזרה והיא חסמה אותי. עבר זמן מאז וזה עדיין יושב לי על הלב. אז הנה, אני שוב מתנצל שפגעתי בך.

אני מתנצל אם פגעתי במישהו או מישהי, כאן. אם כתבתי משהו לא במקום, אם לא כתבתי. מתנצל אם אכזבתי מישהו או מישהי. 

אני צריך לבקש סליחה גם מהאישה האהובה שלי. סליחה שלא תמיד אני יודע להגיד את המילים הנכונות. סליחה שלא תמיד, אני יודע להתקרב. סליחה שאני לא תמיד יודע איך לחלוק ו/או לבקש עזרה. סליחה שאני לא תמיד יודע איך להראות את האהבה הגדולה שלי. 

אני צריך לבקש סליחה גם מהילדים שלי, שלפעמים, אני קצת קשוח מדי ולא תמיד אני זמין לתשומת לב או זורם לשטויות, מסכים, ג'אנק פוד ועוד.

סליחה שלא עמדתי בציפיות שלי בעבודה.

סליחה שלא שמרתי מספיק טוב על הבריאות שלי.

סליחה שלא עשיתי דברים בשבילי.

סליחה שלא הייתי מספיק חבר.

לפני חודש. 7 באוקטובר 2024 בשעה 4:00

בואו ילדים ואספר לכם סיפור לפני השינה. היה הייתה פעם משפחה - אבא, אמא, שלושה ילדים, בית קטן על צלע ההר. הם גרו בתוך חולות הזמן מוקפים בולענים וחובות עתק, חורים שחורים, מס ערך מוסף, ביטוח לאומי, הוצאה לפועל, מעקלים את החנות, מעקלים את הבית, מעקלים את העתיד והעבר. עשינו את המיטב עשינו כל מה שאפשר במעגלי צדק לשווא, בשדות הפלפל והגיפסנית, חופרים בורות לשמיים שיבכו ובורות בטחון ותלמים ומתחנו גדר תלתלית, אחוזים בענפים ובגלויות, מזדרזים למצוות, סוגדים בשקט - זאת זיעת הקודש, הנה שכר הדמעות, הנה אחדות וערבות, הנה עבודה שבלב - אצבע ועוד אצבע על הגרון היבש הכואב, כי לעולם חסדו, כי לעולם ועד, זכור את אשר עשה לך עמלק. סגור את הדלת חזק שאף אחד לא ייכנס. אין קול ואין עונה בקצה המחנה, עשן מיתמר, אי שם בחושך חיית הברזל מתהפכת. כאן עובר נתיב הכסף! מכונת הירייה צוחקת, צופר היעל מיילל, אנשים קשים בונים את העולם ואנחנו לא קשים בכלל, כמה חיילים מקרטון שומרים על ההר, ריבונו של עולם על גזרת מערב, לא לתת לזה יד, לא לתת לזה יד, לא לתת לזה יד. אנשים עבדו קשה וסבלו בשקט וחסכו והיטו את הכף, אבל אפילו הם יודעים שהמילים על הפרוכת כבר לא יצילו את כולם כך נעשה ונשמע, כך נעשה ונשכח – הומה המכנה המשותף. כך נעשה ונשמע, כך נעשה ונשכח – הומה המכנה המשותף.

תחזק לי את המשקה, תהרוג אותי יפה ובכבוד
הלילה לא נגמר, הוא ממשיך בשלו. בזבזתי את כל הגעגועים שלי בבת אחת - עכשיו אני קוץ ברוח, עכשיו אני צופה מהצד, שתבוא תולעת התועלת שתאכל את כבשת הרש, מלאכים כבר לא שומרים עליי, הם לא ישטפו ממני את החלב והדם. אני כבר אכלתי מהפרי האסור, מהעץ המוזר, אני נגוע, אני רעיל, שום דבר שתגידו או תעשו לא יציל אותי עכשיו.

אמא נעלמה ואבא כל היום בשדות ובלילות אני מקשיב ללחישות, לאנחות, לגניחות, לאנקות...שורות שורות של רחובות ובתים דומים, רוצחים שקטים. הזאב הרע הנורא הולך ביננו רעב, זרקור שיכור משוטט מחפש את הקורבן לא את התוקף...כל הילדות האלה שהיו צריכות לשתוק, כל האמהות שהיו צריכות לחרוק שיניים והאבות שלא ידעו שום דבר ואין מי שידע ואין מי שישים לב, סדום היא האדישות המאלחשת - צל עץ הדגל נותן לה גב ודלק

כמה גבוהה גדר הלב, כנראה שלא מספיק. אני רואה הכל אני לא רואה מספיק והאדמה חולה כחולה, תמיד אנשים ישנים ורוח רפאים של מנגינה מרחפת על פני תהום ליד דרך הרכבת, ריח אורנים וגשם, דגים שטים בשמי הכסף, חשבתי ששמעתי בת קול בין עצי האגוז, הלכתי אחריה והגעתי לפה. את התבגרת אל תוך חלומות של אחרים, ברחת, מצאת חברים חדשים. אני איבדתי את האדמה שלי מתחת לרגליים שלי כמה פעמים. את רדופת מבט, זוכרת היינו יושבים ביחד שעות ומדברים... במשטרה השוטרים צחקו ולא ידענו מה להגיד ואחר כך במשפט, אבא שלך לא הפסיק לדבר, החזקנו ידיים חזק, קיוויתי שלא תשימי לב כמה אני רועד. אני רואה הכל עכשיו, אני לא רואה מספיק והאדמה חומה כחולה כמו בפעם הראשונה, שורות שורות של רחובות, בתים דומים, רוצחים שקטים, הפקידים, הלבלרים, מעלימי העיין, המקוננים, הקשתים, המוציאים לפועל, עושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, יושבים קרוב לצלחת, יודעים לקחת בלי לגעת ומהשקרים שלהם עושים חלומות נעלים ודוחפים אצבעות לתוך סיר הבשרים, דוחפים אצבעות ותולשים את העור, נחושים כל כך להרוג משהו טהור ואני לא יכול עוד לעמוד מהצד – אני רוצה לעשות משהו שאני עלול להצטער עליו. תמים זה לחשוב שנוכל להמשיך להקריב, להפריד בין הדברים שאנחנו מאמינים בהם לבין הדברים שאנחנו עושים באמת. כך נעשה ונשמע כך נעשה ונשכח - מהר לפני שהרוח הופכת לחומר, לפני שהעדינות תמות - תושיטו לה יד, אל תהרגו משהו שאפילו לא נולד, כך נעשה ונשמע כך נעשה ונשכח - הומה המכנה המשותף
אל תספידו, אל תגידו עכשיו קדיש על החי, אל תספידו, אל תגידו עכשיו קדיש על החי.

זה כמו הסיפור שסיפרו לנו כשהיינו ילדים - הסיפור על שבעת הגדיים. יום אחד יצאה אמא עז לקניות בשוק. השאירה את שבעת הגדיים שלה לבד בבית ואמרה להם:
אל תפתחו את הדלת לאף אחד! במיוחד לא לזאב הרע והנורא. לא עבר זמן רב ונשמעו דפיקות בדלת. טוק! טוק! טוק! זאת אני - אמא שלכם. גדיים יקרים שלי פתחו לי את הדלת. אך הגדיים אמרו: לא נכון! את לא אמא שלנו, לאמא שלנו יש קול נעים ורך ואוהב ולך יש קול גס ומחוספס ורע, אתה הזאב הנורא. הלך משם הזאב, הלך ושתה מאה ביצים רכות עד שקולו נהיה רך ונעים. חזר ואמר, פתחו לי את הדלת ילדים יקרים שלי. פתחו לי, זאת אני אמכם. רצו הגדיים לפתוח אך לפתע ראו מתחת לדלת את כף רגלו השעירה והשחורה של הזאה הרע, אמרו לו: אתה לא אמא שלנו! לאמא שלנו יש כף יד רכה, לבנה ונעימה. הלך משם הזאב, הלך וטבל את כפות ידיו בקמח. חזר ודפק בדלת: פתחו לי את הדלת, גדיים. זאת אני אמכם, שמעו הגדיים את קולה הנעים של אמם וראו את כף היד הלבנה מתחת לדלת ופתחו. מייד פרץ הזאב הרע פנימה. הגדיים נבהלו והתחבאו בכל פינה בבית, מתחת לשולחן, מתחת למיטה, אך הזאב מצא אותם וטרף אותם. בלע את כולם בשלמותם. התעייף הזאב ושכב לשון. חזרה אמא עז הביתה, ראתה את הזאב השמן הרע שוכב על המיטה ואמרה אוי! הלכה והביאה מספריים וחוט, פתחה את הבטן של הזאב. שבעת הגדיים הקטנים קפצו החוצה וחיבקו את אמם בשימחה. לאחר מכן אספו שבע אבנים והכניסו לתוך הבטן של הזאב שעדיין היה שקוע בתנומה. תפרה אמא עז חזרה את הבטן של הזאב, שלאחר כמה שעות קם עייף, כבד, צמא...הוא הלך לכיוון הנהר לשתות, בדיוק אז יצאו שבעת הגדיים ואמם ודחפו את הזאב ישר אל תוך הנהר הזורם. הו איזה סוף מושלם לשבעת הגדיים ואמם איזה סוף נפלא לשבעת הגדיים. צריך כפפות של אמונה, צריך תפילות ושירים, צריך אומץ ומעשים.

עם הלוחות מונחים שברי הלוחות, ואת השברים הכי קשה לסחוב. זרעים קטנים של בדידות נובטים, ניצנים חדשים של טירוף. חשבנו שמצאנו נחלה, שמצאנו הקלה, אבל כלום כלום לא השתנה. הזאב הרע עדיין צועד חסר בושה ביננו, מסתובב חופשי בתוכנו, ליד ילדנו ואי אפשר לעשות שום דבר, גם אחרי שלושים שנה אי אפשר לעשות שום דבר. אנחנו לוחשים במקום שצריך לצעוק, שוכחים, מגמגמים במקום שצריך להרוס ולנתוץ. הזאב הרע – מי מי יעז לעמוד מולו? תמים זה לחשוב שנוכל להמשיך להקריב, להפריד בין הדברים שאנחנו מאמינים בהם לבין הדברים שאנחנו עושים באמת. מתי נשליך את הזאב הרע אל תוך הנהר הזורם. מתי נמלא לו את הבטן באבנים כבדות והופ - ישר אל תוך הנהר הזורם. מתי תהיה לנו שלווה אמיתית, מתי נוכל באמת להגן על בנותינו, בנינו, אבינו ואמנו, מתי נעשה צדק שווה.

 

https://avivguedj.bandcamp.com/track/--56

 

מי שעוקב אחרי הבלוג שלי, יודע כבר שאביב גדג' הוא יוצר מאוד חשוב בשבילי והמוזיקה שלו ממלאת מקום עמוק ונרחב בנשמה שלי (מבחינתי הוא שילוב של פורטיס באייטיז וערן צור בניינטיז). "שבעת הגדיים", הוא השיר המסיים של אלבומו האחרון והמופתי, "עולם מופלא איפה אתה", שיצא כשבועיים אחרי טבח שמחת תורה. גדג' חי,עם משפחתו, בשנים האחרונות בעין הבשור והם פונו מהישוב כמו עשרות אלפי תושבי הדרום. האלבום כולו מלא ברמיזות למה שעתיד לקרות והשיר הארוך הזה, מציף לא מעט שאלות על המדינה, על הביטחון, על השלום שהביא הרבה מוות במקום חיים ועוד...

היום, כשהילדים יחזרו מבית הספר, יחכה להם סיר עם פסטה בולונז, כמו שהכנתי להם, באותו יום מקולל, שהתחלתי להבין מה קורה בדרום והתעוררה בי, לראשונה, תחושה עמוקה של חרדה קיומית. שנה אחרי, אני מאמין בכל ליבי, שזה לא ישבור את עם ישראל. אנחנו נעבור את הימים הקשים האלה, תהייה צמחיה והתחדשות, מקומית, איזורית ואפילו עולמית. אנחנו רק צריכים סבלנות ובעיקר להבין למה אנחנו כאן ומה המשמעות של המדינה הזאת. (שבדיה בעברית, זה לא) 

לפני חודש. 6 באוקטובר 2024 בשעה 7:06

#1

אני מתעורר ביקיצה טבעית ויש יותר מדי אור בחוץ. אני קופץ מהמיטה. השעה 7:42 ולא ברור לי מה נסגר עם השעון מעורר והנודנירים שבאים אחריו. את טס ומעיר את הילדים ומכין להם את קופסאת האוכל לבית הספר. עשר דקות והם כבר היו ליד הדלת בדרך לבי"ס. נושם לרווחה

 

#2

היא היתה אמורה לנסוע לעבודה ואני כבר תכננתי בראש, להתפנק בבית, כלומר להחדיר פלאג לתחת, להתלבש, לאונן ולגמור בתחתונים או בגרביונים ואז להתחיל לעבוד בלבוש מינימלי, נעים וצבעוני, עד שהילדים יחסרו מבי"ס. השילוב הקטלני של יותר מדי אזעקות ונפילות עם כאבי מחזור מוגזמים, השאירו אותה בבית. לרגע התבעסתי אבל בעודי שוכב צמוד אליה, מחבק אותה ומניח יד על הבטן הכואבת, התחילה להתעורר בי מחשבה על איך אני מאונן מולה וגומר לה על כף היד. עד שאני אסדיר נשימה ואצליח לפקוח את העיניים ולהביט בה, בלי בושה, הזרע הסמיך יהפוך לנוזל סמיך והיא תניח את היד בזווית כשהזרע ינזול לי ישר לפה ואז אלקק את כל מה שנשאר מכף היד שלה. זמזום הטלפון שלה מפריע לי בדימיון. היא מסתובבת ובודקת את הטלפון. אני מבין שזה כבר לא יקרה, אז אני קם ומתלבש. בדיוק אז מתחילה אזעקה. אנחנו הולכים לממד, אני סוגר את החלון ואת הדלת והיא בלחץ כי הילדים בבי"ס. שלוש דקות אח"כ, המורות שולחות הודעה שהכל בסדר. עשר דקות אח"כ, אנחנו במטבח, שותים קפה. נושם לרווחה.

 

לפני חודש. 5 באוקטובר 2024 בשעה 5:11

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני חודש. 3 באוקטובר 2024 בשעה 15:36

אני צריך להיות בשליטה, לדעת איפה מתחילים ואיפה מסיימים, מה יש באמצע ושהכל צריך להיות כמו שנראה לי לנכון... הכניעה נותנת לי איזה סוג של שקט ומורידה לי לחץ מהנשמה... לפעמים, כל מה שאני צריך זה לשחרר הכל ולתת לה להוביל, להחזיק אותי בידיים שלה

 

 

 

 

 

 

 

 

https://thecage.co.il/https://images.thecage.co.il/static/no-image-found.png?982ee6c4cda5fbcec0121c48289c7542

 

 

 

 

 

לפני חודש. 2 באוקטובר 2024 בשעה 4:21

 

 

 

.

 

 

 

 

 

 

 

 

אני מאחל, לכל קוראי הבלוג שלי, שנה טובה, בריאות, פרנסה טובה, אהבה, תשוקה, הגשמה עצמית ועד שכל זה יקרה קצת סבלנות ואמונה שממש בקרוב, הכל יהיה הרבה יותר טוב.

זאת גם הזדמנות נפלאה, להודות לכל מי שקורא אותי, מגיב, כותב בפרטי. תודה רבה, זה לא מובן מאליו ועושה לי טוב על הלב.

אני מאחל לעצמי לשמור טוב יותר על הבריאות, להיות סבלני יותר, לכעוס פחות, להאמין יותר בעצמי, להתבייש פחות, לפחד פחות, להראות יותר אהבה, לחלוק יותר, לעשות יותר דברים בשביל הנשמה, להגשים כמה פנטזיות קטנות (לא בהכרח קשורות לזימה).

לפני חודש. 29 בספטמבר 2024 בשעה 2:48

כבר כמעט עשור שאני מתנזר כמעט לחלוטין מאלכוהול. הייתי חובב בירות אבל נאלצתי לוותר על התענוג, על מנת למנוע ענייני בריאות. בשנתיים האחרונות, מדי פעם, בעיקר באירועים משפחתיים, התחלתי לשתות יין. לא מומחה גדול, אבל מה שטעים, יורד לי בגרון. באותו ערב, היא רמזה שזה יהיה נחמד אם נתפנק על כוס יין ואחרי שהילדים יהיו שקועים עמוק בשינה, אנחנו נתפנה לקצת זימה. 

מזגתי לנו יין לבן חצי יבש, שחיכה לזמנו במקרר. הכוס היתה מלאה עד למעלה, לא חבל להשאיר קצת בבקבוק?! וראינו פרק בטלוויזיה. היין כבר התחיל להשפיע והרגשתי נינוח אך גם התחלה של עייפות. הפרק נגמר והיה ברור, שסיימנו להיום ונכנסנו למיטה. דיברנו קצת ונראה היה שעוד כמה רגעים שנינו נרדם, אבל אז חל שינוי בתכנית והתחלנו להתנשק ולהתלטף. 

החרמנות שלי השתחררה ורציתי לזיין אותה ולא רק לאונן לה, ובדיוק אז היא פקדה "תלבש קונדום ותזיין אותי בדוגי". הופתעתי אבל זה דווקא הדליק אותי, להלביש קונדום, כאילו אני המאהב שלה והקונדומים שקניתי הם עבים במיוחד, כדי שהרגיש פחות ואולי החזיק יותר זמן מעמד.

הלבשתי את הקונדום והיא כבר הפנתה את התחת הגדול והמטריף שלה מולי. עליתי על המיטה וקירבתי את הזין אליה, אבל אז משקל הגוף שלי לחץ על הברך הכואבת שלי וזה היה ברור שאני לא אצליח לזיין אותה וכמובן שהזין שלי נפל. היא נבהלה והתנצלה שהיא לא חשבה על הברך הכואבת שלי וניסיתי להרגיע אותה שניסיתי כי אני רוצה אותה ושעוד כמה ימים זה יעבור.

אני נשכב לצידה בתחושת השפלה וגבריות ברצפה. הקונדום נשאר על הזין הרפוי והמצומק שלי וזה מטריף אותי. היא לוקחת היד שלי ומצמידה לדגדגן. מתחילה שיחה על כל מיני פנטזיות. שנינו משוחררים מהיין. לא בטוח שנזכור משהו מזה מחר. פתאום היא מספרת שהיא מדברת לפעמים עם גברים אחרים וזה מעיף אותי כלכך גבוה, אולי בעצם נמוך, לא יודע, אבל זה מגרה אותי כלכך.

בפעם הקודמת התביישתי לספר לה שאני לא מצליח להפסיק לפנטז עליה מזדיינת עם גברים אחרים ושאין מחשבה מחרמנת יותר מזה. בעודי ממשיך לגרות חה את הדגדגן, אני מספר לה שפינטזתי שהיא שולחת לי הודעה, באמצע היום, שהיא רעבה לזין ואני מתקשר אליו ומספר לו שהאישה שלי רעבה לזין שלו ושאנחנו קובעים לרב. סיפרתי לה שאני מכין אותה לדייט איתו ומסיע אותה למפגש. היא שואלת אם אני מסתכל עליהם ועונה לה שאני מחכה באוטו.

"מגרה אותי לחשוב שאתה מסתכל אליי מזדיינת", היא אומרת ואני מרגיש את הזין שלי נוטף לקונדום. "אני רוצה להרטיב אותך בשבילו ולמצוץ לו עד שיעמוד לו", אני מוסיף. "ואז תשתה את כל הזרע שלו ממני", היא אומרת ואני מיוחם ברמות שלא הרגשתי כלכך הרבה זמן.

השיחה ממשיכה עד שהיא גומרת כלכך חזק מגירוי הדגדגן. היא בוכה ואני עוטף אותה בכל החום והאהבה שיש לי. היא נרגעת מהאורגזמה ואז חוזרת לבכות שהיא לא מצליחה לספק אותי. אני מנסה להרגיע אותה ולהסביר לה שלפעמים אני צריך משהו אחר כדי לגמור, אבל שזה ברור שאני יכול לגמור רק איתה ושהיא עושה לי טוב, גם אם היא מצליחה להבין את זה. 

"אני רוצה שתגמור בקונדום, כמו דילדו מושפל כי הזין שלך קטן ורפוי ואין מצב שמגיע לך לחדור לי לכוס ככה", היא אומרת ואני מרגיש את התשוקה בוערת בי. אני משפשף את הכיפה של הזין שלי, שנראה יותר כמו דגדגן, מבעד לקונדום. תחושת ההשפלה והעליבות מובילות אותי לגמירה חזקה. הייתי רוצה שהיא תרוקן את הקונדום לפה שלי ואני ארדם עם טעם של זרע, אבל אני מתבייש כלכך ובעיקר מרוקן. כמה דקות אח"כ נרדמנו מחובקים.

לפני חודש. 27 בספטמבר 2024 בשעה 11:54

יש לקיור שיר חדש והוא מעולה !!!

זה הזכיר לי את המחשבות שתמיד הרגשתי סוג של לבד, גם כשהייתי מוקף באנשים, חברים של שנים, שגדלנו ביחד, אבל תמיד הרגשתי שונה. הרקע המשפחתי, מחשבות, רצונות, פנטזיות... בגיל 16 אמרתי להורים שלי שלא יצפו ממני לנכדים ותמיד חשבתי שאני אעביר את החיים שלי לבד... אני התקליטים והמצלמה...

השנים עברו ואני לא לבד וגם סידרתי שני נכדים להורים שלי, אבל תמיד יש תחושה של לבד. אולי כי אני אוהב להיות גם לבד ולעשות דברים שמעניינים רק אותי, אולי כי לא תמיד אני יודע איך להביע את עצמי במילים ושתיקה זה לא פיתרון. 

הרבה זמן לא שמעתי את הקיור, עם כל האהבה שלי שלהם, תמיד העדפתי לשמוע אותם במועדון ולרקוד, כאילו אף אחד לא מסתכל ופחות להקשיב בבית, אבל הם בהחלט להקה חשובה ברפרטואר שלי ויש לה השפעה על מי ומה שאני

 

 

This is the end of every song that we sing
The fire burn out of ash
And the stars grow dim with tears
Cold and afraid, the ghost of all that we've been

We tossed with bitter dread to our emptiness
And the birds falling out of our sky
And the words falling out of our mouth
And here is to love, so much love
Falling out of our lives
Hopes and dreams are gone
The end of every song

But it all stops and I prefer that we would never change
And when it all stops we always thought that we would stay the same
But it all stops and because our eyes asleep
To dream of boy and girl who dream the world is nothing but a dream

Where did it go
Where did it go
Broken voice will mend
To call us home
This is this end of every song we sing
Where did it go
Where did it go

Where did it go
Where did it go
Hope a voice will mend to call us home
This is the end of every song we sing
Alone