בחיי היומיום אני אדם שאוהב להיות בשליטה. אני אוהב לדעת ולהחליט מה, מתי ואיך יקרה וללכת עם זה עד הסוף ואם אפשר בלי הפרעות, הפתעות או שינויים. זה כמובן מאוד שונה מהאופי המיני שלי בו אני זקוק לתת ביטוי לצדדים הכנועים והמתמסרים שבי. לא לחשוב על עצמי אלה רק על הצד השני. ההתמסרות שלי טוטאלית ומגיעה מעומק הלב. ההתמסרות שלי מלאה באהבה וזקוקה לאהבה בחזרה, גם אם היא כואבת ומשפילה לפעמים. איבוד השליטה כמעט תמיד יהיה מקושר לגמירה ולאורגזמה כזו או אחרת.
אני חושב על זה שמעולם לא איבדתי באמת שליטה על הגוף והנפש שלי. מצד אחד זה מחרמן בטירוף לתת את כולך ולהיות נתון לחסדי האחר, מצד שני זה ממלא אותי בפחד עמוק והיסטריה קיומית. זה פרדוקס רציני להיות כנוע ונשלט ולא לאבד שליטה או להעניק את השליטה, פרדוקס או סתם מאונן מקדלת ?! אולי גם וגם ?! אולי בכלל משהו אחר. כן, אני אחר, לא סתם בחרתי בתאור הנ"ל כי אני אחר תמיד הרגשתי אחר. מעיין סלט, קצת מזה וקצת מזה וגם קצת מההוא וההיא...
אולי זה הכל אצלי בראש ואני סתם עוטף את עצמי במחסומים וחוסר את הגישה אל תמציתה של המהות שלי, או שאולי אני סתם נמושה פחדנית ?! איך יכול להיות שאני משתוקק להתמסר ולהכנע אבל מת מפחד לשחרר קצת מחסומים ושכבות הגנה ? בהסתכלות רחבה, אני יכול להגיד שעשיתי סוג של כברת דרך. הלכתי עם הלב והתשוקות שלי, שיתפתי אותן עם האישה שיקרה לי מכל. ביחד הלכנו דרך, צעד אחר צער, התגברנו על קשיים, על מבוכות ועם זאת ישנה תחושה שאני רחוק מלהגשים עצמי עד הסוף ("הילד לא מממש את הפונטציאל", זה המשפט השנוא עליי ואולי הוא המשפט שמגדיר אותי הכי טוב ?!).
איך אפשר לדעת מה עושה לך טוב אם לא ניסית ? איך אפשר להיות נשלט ולרצות להיות בשליטה ? איך אפשר לתת לאחר להכנס לך לנשמה מבלי לפחד ? איך אפשר לשחרר את הפחד מהלא נודע ופשוט להגשים את הפנטזיות שלך ? אולי יש פנטזיות שנועדו להישאר פנטזיות ? בכללי, אני אדם שמח בחלקו, מעריך את כל מה שיש לו ואולי זה מה שמשאיר אותי באיזור הנוחות, אולי זה לא כזה רע ?! אני קורא כאן אנשים שהולכים עם האמת שלהם עד הסוף, טורפים את העולם, כאילו אין מחר. לפעמים אני מקנא באומץ שלהם אבל אז אני נזכר שאני לא כזה. האם זה הופך אותי לאדם פחות טוב, לא ! רוב הזמן אני מרוצה מהדרך שלי, מסדר העדיפויות שלי, מההחלטות שעשיתי לאורך השנים. אין כאן ממש פואנטה, סתם מחשבות ושאלות שאין לי עליהן תשובות ברורות.
