אחרי שליאור מפיקוד העורף השבית את הרגע שחיכיתי לו שבועות (איבדתי את הספירה) כבר לא הצלחתי לחזור לתפקד. היא אמנם הצליחה להעמיד לי שוב לפני שעלתה לרכב עליי, כמו שאני כלכך אוהב והכל היה כלכך מושלם אבל המחשבות ברחו, כמו תמיד והפעם למחוזות של אנשים לבושים בלבן, מטושים וקורונה מקוללת. גם הפעם השארתי אותה מיוחמת וכלכך קרובה אבל כלכך רחוקה מגמירה ואני רק שוקע עמוק יותר ברגשות אשם ותחושות אפסות ועליבות.
היא ניסתה לנחם ואני ניסיתי להסביר שזה אני הדפוק והיא כזאת מושלמת ושאין גבר בעולם שלא היה רוצה לזיין אותה ושאני מבטיח לעשות הכל כדי לתקן (קבעתי כבר תור לרופא). מתסכל אותי שאני לא מצליח להראות לה כמה אני חושק בה, כמה אני רוצה להתמסר לגוף שלה שמטריף לי את החושים.
היא לא שחררה, למרות שאצלי בראש, אם לא היה סגר, באותו הרגע, היא היתה בדרך לגבר אחר, אבל זה רק אצלי בראש והיא עכשיו איתי, קרוב, צמוד, מחבקת. אני לוקח את היד שלה ומניח על הזין שלי. היא מלטפת ודקה או שתיים אח"כ, היא נרדמת עם הזין שלי זקור ביד שלה.
