יש בי געגוע שלפעמים מרים את הראש וחונק לי את הנשמה. געגוע אליך, אלינו. אז נכון יש מגבלות ,סגרים, בידודים, עבודה מהבית, ילדים, לחץ, מתח, גשם, חורף. אני יודע שלה זה יותר קשה כי היא כמעט לא יוצאת לנשום אוויר והעומס בעבודה מייצר מתח ולחץ משבית שמחות. היא כל הזמן מנסה לחפש משהו שישמח אותי, מתנה מיוחדת, כזאת שתגרום לי להיות שמח, אבל אני לא צריך מתנות כדי להיות שמח, אני לא צריך מתנות כדי לדעת שהיא אוהבת אותי או חושבת עליי. אני צריך אותך כדי להיות המאושר באדם, גם אם יש לי פרצוף רציני כזה. אני צריך אותך כדי לתת ללב לי לפעום, אני צריך אותך כדי לחיות באמת ולא מכוח ההתמדה. אני צריך שתקחי אותי אליך ותגרמי לי להרגיש שלך, תגרמי לי לרדת נמוך, לפרוס את הנשמה שלי מולך, להיות הכי פגיע, ללא חומות הגנה, להיות כנוע, מתמסר, את יכולה לגעת בנקודות התורפה שלי, להכאיב לי בנפש, להשפיל כדי לקחת אותי עוד קצת למטה ואז תני לי אותך, את הגוף שלך, את הנשמה שלך, את הריח שלך, את הטעם שלך... כמה שאני מתגעגע לטעם שלך ולריח שלך מרוח לי על הפנים
